| התכנית משודרת מדי יום חמישי בשעה 17:00 ברדיו אורנים- 106 fm טווח שידור אזורי בלבד , אבל כבר ב19:00 היא עולה לאינטרנט ואפשר לשמוע בכל עת אותי ואת השירים בקישור:
פחד שבוע רטוב וגשום – סוף סוף, גשם כל כך חיכינו לו כבר חשבנו שלא יבוא, כבר פחדנו שהכנרת תיעלם, שמאגרי המים יתרוקנו, שנתייבש, שעורנו יעלה פצלות, העצים התחילו לפרוח כאילו פוסחים על החורף, גם לא היה קר, הפחדים מפני התחממות הכדור נראו ריאליים מתמיד ואז בא שבוע גשום, אז מה ? שמחנו? מה פתאום, כשהוא כבר בא אז זה יותר מדי, הרבה יותר מדי, מציף, הורס גשרים סוחף מכוניות של אנשים שלא יודעים מה זה גשם, סותם בורות ניקוז בשפעה מיותרת- היי לאט לך מה כבר ביקשנו רק גשם ברכה. אבל היום ההשתנות היא לא על הרטיבות הזו אלא דווקא על פחד, על האימה המשתקת, ועל פחדים שמריצים אותנו לפעולה, על יראה ועל חרדה ובעת.... בחרתי פחד להיום, גיא אמר שיש לו שירים טובים על פחד, מה זה שיר טוב על פחד? לא יודעת אבל מזמן רציתי ולא העזתי לעשות תכנית על פחד- פחדתי.כשחיפשתי אנשים לדבר איתם על פחד נאטמו בפני די הרבה פתחי דיבור אנשים מפחדים לדבר על מה שמפחיד אותם , כאילו הדיבור ישחרר את הפחד לחלל העולם, יהפוך אותו למציאות, שומרים על פחדים בקנאות, מזינים אותם במזון של סודיות וחושך פנימי, שלא יתממשו אבל אולי גם שלא יראו אור יום וידהו. ואז מה ישמור עליהם מפני ההתקדמות מפני הרצונות האסורים, מפני החלומות, מפני החיים ? ****************************************************************** .הפחד שומר במקום, מונע טעויות מונע כאב, יוצר זהירות, זה סוג אחד של פחד – פחד משתק, מאבן מקפיא במקום, אם לא ארוץ לא אפול אם לא אקפוץ לא אפצע, אם לא אעז לא אפגע- וגם לא אחיה. כמה פעמים שמתי על המאזניים את הפחד הכבד שלעיתים כל כך קרובות מטה את הכף ללא.מצאתי את עצמי נאחזת בו כמו בחבל הצלה ענק שיעזור לי לא לעשות, לא לרוץ לא לקפוץ, לעיתים רחוקות אני מצטערת על מה שעשיתי לעיתים קרובות הרבה יותר על מה שלא, מצטערת על הרגעים שנצמדתי לפחדים שלי: הפחדים לא להיות מוערכת, לפגוע בתדמית, לפגום בשם, לשנות כיוון לקבל ביקורת נוקבת, להשתנות לפגוש בתוכי משהו שלא ידעתי שהוא שם, או להיכשל בכל ושכולם יראו שאני בעצם לא מה שחשבו ושאני אראה שאני פחות.... לא מה שחשבתי אני..... הפחד מכשלון הביטוי הזה מהדהד אצלי בעוצמות כל כך חזקות שקשה לי לנשום לידו, הפחד מכשלון השאיר אותי שנים במקומות מהם הייתי צריכה ללכת אחרי ימים, העזתי ללכת רק אחרי שהצלחתי, רק אחרי שהוכחתי, רק אחרי שיכולתי לומר- לא נכשלתי, לא בררתי לעצמי אף פעם מה תהייה תמונת הכשלון. רק המילה הזו לבד יכולה לחנוק אותי לשאוב לי מהריאות את האוויר לצמק אותי לצימוק מכווץ בקרן זוית. ********************************************************** במקום לעשות נצמדתי למה שמוכר למה שאני יודעת, והתקדמתי שם עד ששכחתי את הרצון ושכחתי את הפחד ושכחתי שמותר לי להיות מישהו אחר, לעשות את הבלתי צפוי להיות מי שאני רוצה, אף אחד לא אמר לי אף אדם לא עצר אותי, שום קולב אמיתי לא היה שם לתלות עליו את הפחדים שלי, לא מחוייבויות חברתיות ולא נישואין או ילדים כולם היו שם ועודם כי בחרתי ושום דבר מהם לא עצר אותי לא מנע ממני, גם כשרציתי שישחררו אותי מהצורך לעשות, הצורך נשאר, רק הפחד שלי עצר אותי – רק הוא.התעסקתי בו הרבה, למדתי אותו, שנאתי אותו, רציתי להיפטר ממנו ובמקום זאת נתתי לו לגדול להתעצם לתפוח בתוכי, עד שיכולתי לחוש אותו כבד עלי – בקילוגרמים עודפים- צמיג בטן על מותן שנבלעה בו. והזמן התקדם ובא וחלף- אוסף בגלימתו את פחדי וממשיך הלאה- מה איכפת לו הפחד שלי מה אכפת לו האבדן של סיכוי והזדמנות מה איכפת שתיכף לא אהיה עוד והפחד מנע ממני להשאיר אחרי משהו בעל ערך? ****************************************************** הפחד ליצור- יותר משנה לקח לי לחלץ מתוכי את הכתיבה ששכנה שם מיום שאני זוכרת את עצמי, פיניתי זמן, המון זמן, העזתי, התגברתי על פחדים רבים אחרים והחלטתי לפנות מקום ומרחב ליצירה והיא באה לאט, מהססת חוששת בודקת את הסביבה, כל מילה של ביקורת מחצה אותה לשבועות, כמה פחדתי לכתוב כמה רציתי לכתוב, והכתיבה לא באה.היא באה כשלא פחדתי להיות לבד, כשלא פחדתי בכלל כשהעט נגע בדף והחליק עליו, שכשהיה שקט מסביב כמו בשיר של נתן זך- כשבדידות איננהפחד... *********************************************************** הפחד הוא המחסום – פחד לא להיות טוב מספיק , לא להצליח לסיים- אני זוכרת את המורה שלי למלאכת יד בפנים חמורות מעל עבודת רקמה או תפירה לא גמורה – את לא יודעת לסיים עבודה- מאז אני תמיד מסיימת- תמיד ברגע האחרון אבל תמיד מסיימת- מה היא הייתה בשבילי בכלל האשה הזו? ובכל זאת המשפט שלה מוביל אותי באימה כל חיי שחס וחלילה אתחיל משהו ולא אסיים, אז סיימתי תואר ראשון ושני ולימודי תעודה אחת ועוד אחת ובחיים לא אתחיל משהו בלי שלמדתי עליו וקראתי את כל מה שמצאתי בנושא, והרבה פעמים כל מה שהשאיר אותי שם אילו הפנים החמורות האלו מכתה ג או ד שמזהירות אותי מפני הנורא מכל – לא לסיים את עבודת הרקמה- אז אני מסיימת – לפעמים מהפחד להיכשל ולפעמים מהרצון להצליח. ******************************************************** אנחנו אומה מוכת פחד, בפוסט טראומה תמידית, חוששים לחיינו תמיד מבועתים ממה שהיה, עם נרדף, ורדוף שהחליט לשים קץ לפחד באמצעות הכוח והיצירה- וזו גדולה וכשהשלמנו את המשימה- והנה יש לנו ואנחנו עומדים על שתי רגלינו, כל מכה מעוורת אותנו סוחבת אחורה לזיכרון הקולקטיבי מייצר המציאות ושוב בא הפחד ומוריד אותנו על הבירכיים, מריץ אותנו לנשק חשוקי שיניים בתחושת אין ברירה גם ברגעים שיש ברגעים שדיבור יכול היה לפתור. גורם לנו לפספס הזדמנויות לפנות בפניות הלא נכונות ולהיזהר כל כך.הפחד הופך הופך ואתנו לרעבתנים- למאיימים, לצועקים לכועסים. הפחד גורם פזיזות מייצר טיפשות כי הפחד הוא אויב הבינה. ולכל הפחדים כולם יש לחש אחד ויחיד מהספר הנפלא והמופלא של פרנק הרברט שיצר עולם שלם במשיכת קולמוס קלאסיקה של מדע בדיוני הספר חולית. והלחש הוא הלחש נגד הפחד של בנות גישרית שליווה אותי בתקופות של פחד ועזר לי לראות מעבר: " אל לי לפחוד הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן, המביא כליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר רק אני איוותר" תנסו את זה בחיי שזה עובד! ואז לא פוחדים................. |