דוגמה בולטת לסוחר בשחקני כדורגל הרואה את הנולד ויודע מעט לפני כולם ששחקן שלו עומד לפני סוף הקריירה שלו ומוכר אותו במחיר מופרז ביותר ממאה אחוזים, הוא סר אלכס פרגסון, מאמנה האגדי של מנצ'סטר יונייטד. כך הוא חזה לפני כולם שדוד בקאהם המהולל הוא כבר לא מה שהיה פעם ומכר אותו בהון עתק. מאז, בקאהם עובר מקבוצה לקבוצה במחירים די נמוכים, מסתובב במגרשי הכדורגל כצל של עצמו. אבל פרגסון עשה עליו קופה עם חושי ריאת הנולד שלו.

דוגמה אחרת הוא ארז טל שהבין מהר מאד שהטאלנט שלו על מסך הטלוויזיה הגיע לסיומו ועבר מהר כמו שד למגרש שהוא מתמצא בו היטב: טעם ההמונים. קנה פורמאט טלוויזיוני שההמונים אוהבים לבהות בו ולשכוח את צרות הקיום שלהם - האח הגדול והוא עצמו הפסיק להידחף בכוח אל חזית המצלמות. דבר שדודו טופז המנוח לא הצליח מעולם להבין: ניסה בכוח לחזור ולהיות מה שהוא כבר לא הצליח להיות כי הקהל מאס בו. וההמונים הבוהים בטלוויזיה הם קהל רדום, אדיש, לא בקורתי אבל בא רגע שפתאום כאיש אחד מואסים בטאלנט, ואם הטאלנט עצמו לא קולט מספיק מהר שזה הסוף, הוא הופך להיות אומלל כמו דודו טופז, או מאושר כמו ארז טל שידע להבין ולשנות כיוון. 

את כל ההרהורים האלה גרם לי אברי גלעד, איש מוכשר ומצחיק, שכנראה גמר את הסוס בתכנית האחרונה שלקח על עצמו, תכנית שהיא כנראה לא הסוגה שלו ונראה שתחסל את הקריירה שלו, אך הוא עדיין לא יודע זאת. השדים הכותבים את "ארץ נהדרת" כנראה יודעים זאת ועשו לו חיקוי קטלני.

ויש עוד סוג של טאלנט לשעבר, דן שילון, שיודע להיות צנוע ולחזור אל המסך "בקטנה" (כפי שהחבר'ה אומרים היום) כאשר הוא זקוק לזה.

זהו. מספיק טאלנטים ליום אחד.