?

איש אחד קבע פגישה עם פסיכולוג,
הוא הגיע למרפאתו ואמר לו:
"דוקטור אני כל כך עצוב.לא משנה מה אני עושה,
אני לא יכול לצאת מזה.איך אני יכול להיפטר מהדיכאון הזה?"
הסתכל בו הפסיכולוג באהדה ואמר:
"בוא איתי אל החלון."
הלך האיש בעיקבותיו.הצביע הפסיכולוג החוצה ואמר:
"אתה רואה את האוהל שם במרחק?
הקרקס הגיע העירה,ולא סתם קרקס!
יש שם ליצן אחד שקוראים לו רוסאריו. הוא התשובה
שלך.מבט אחד עליו, והדיכאון שלך יעלם!"
הביט האיש בעצב ברופא ואמר:
"תודה לך שניסית לעזור לי."
הוא קם ללכת, מושיט לרופא את כרטיס הביקור שלו
בדרכו אל הדלת.
היתבונן הרופא בכרטיס.
היה כתוב עליו:"רוסאריו הליצן".
     {מאת אלמוני }

 כאלה שבזמן שהוא מסיר את מסכתו יקבלוהו כמות שהוא..

כיצורים תבוניים המשתדלים בכל רגע נתון למכסם את התועלות שלהם, אנו בוחרים להציג את עמדותינו וכוונותינו בשלל התגובות האפשריות של מימיקת פנינו, המוטוריקה של גופנו, טון דיבורנו, צבעי ואופן לבושנו ואף שימוש בבשמים למיניהם" אמר ז.שמואל

.

ככל שניתחבר יותר לעצמינו נזדקק פחות למסיכה..
הן יכולות ,בהחלט לשקף את מי שאנחנו,
אך עדיין אין זה העצמי העמוק ביותר שלנו.
אננו יכולים להניח למסיכה לדבוק בפרצופינו,
כל אחד במודע, צריך להקצות זמן שבו מסירים את המסיכה.,, כדי לא לאבד את העצמיות הפנימית האמיתית.. 

.

איש חכם מאד אמר לי שבמילה מסיכה מסתתרת המילה:

 מסך וזה מעניין מאד,,, חבישת מסיכה כמו להסתתתר אחרי וילון.. 

.

 ומה בקשר לניקים  ברשתות חברתיות שונות,

 ואולי נותנים פה דרור ל"משחק" אחר...

מאשר בחיים האמיתיים..
אז...גם אנו רובינו, חובשי "מסכות" {ניקים}
דמויות כאלה או אחרות...המונעים בצורך
שלנו באישורם של האחרים..
כשלכל אחד מאיתנו סיפור אמיתי של העצמי שלנו..

"אתה אינך מה שאתה אלא מה שאתה רואה את עצמך"  

.

.

.

  ועכשיו שמתקרב פורים הכל אפשרי ,להתחפש ,

לחבוש מסיכות,להיות בזהות שונה ואחרת...

 הזדמנות לחוות  ולהיות משהו  אחר, אולי שהיינו רוצים, שאנו חולמים או עורגים לזה....