זה מדהים אותי כל פעם מחדש.
היו לי כבר שני כלבים, ועם שניהם זה עבד בדיוק באותו האופן.
אז אם אפעיל את כישורי האינדוקציה (!) (סחטיין על שלומי) שלי אוכל להגיד בפה מלא שכלבים לא חיים את הרגע.

שמתי לב שלא משנה היכן אני: בבית, אצל חברים, בפארק, בים, וגם לא משנה כמה זמן אני שם, זה יכול להיות יום שלם או שתי דקות על השעון....

בכל פעם שהכלב שלי רואה את הרצועה ומבין שהולכים הוא נכנס לאטרף הקבוע: קפיצות, ענטוזים, תיזוזים והשפרצה של שמחה לכל עבר בקטע של "ת'שמע, שלומי, וואלה, בדיוק רציתי להגיד לך שבאמת נמאס להיות כאן, אבל ממש! בו נלך כבר למקום המעניין האמיתי".

ואתה כל כך רוצה לתפוס איתו שיחה של אבא בוגר ולהגיד לנער: "תשמע איגי, אתה קצת לא שקט. השלום מתחיל בתוכנו. זה בכלל לא משנה איפה אתה נמצא, אתה צריך להרגיש בנוח, בטוב. תשהה קצת במקום הזה, תנשום... תנשום איגי, תשב, תסטלבט, ראבק, כל המקומות הם אותו הדבר... בודהה עצמו אמר 'מקור הסבל הוא השתוקקות...'. מה נהיה איתך? לאן אתה רץ?"

[ולמעלה בתמונה, איגי....]

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~