את אחת התובנות שלי על החיים והנישואין תבע בי בכבוד, המורה האמיתי, הלל נאמן.

אני מגיע איליו בשעת צהריים כמנהגי, לבית הקרקע הישן ולגן הזן מלא ריחות הטחב והצל, הוא מקבל את פני איש בוגר, למוד חיים, תיאטרון, תלאות, זקוף קומה, איש אמיתי. אני מספר לו שנפרדתי מהבחורה איתה יצאתי, מאותה שנייה הלך הרוח השתנה, פניו התכרכמו המבט שלו הפך לאש,לעולם אזכור את "הכאפה התודעתית" מתעופפת אל תוך פני: "אתם הצעירים לא מתביישים ! מחליפים בני זוג כמו שאתם מחליפים מוצרים, משהו לא מוצא חן מחליפים,  מגיע לי יותר טוב, תתביישו ! במקום לשנות את עצמכם אתם מנסים לשנות את האחר ! ואתם אומרים, אני פתוח, אני מקבל את האחר, אבל בלב אתם מחפשים משהו יותר נוח, לא מתאים לי הקשר הזה , אלי תנסה להתאים את עצמך לקשר הזה, תתבייש יקיר, כמו גרביים ! היא מותק של בחורה אתה אידיוט, לא מגיע לך שאף אחת תסבול אותך.   

הרגשתי איך נופלת לי הלסת. דרך הפה הפעור למחצה התפוגגה לה לאט, דמותה של האידיאל הנשי שחיפשתי, כל אותן שנים, את מקומה מילאה תובנה חדשה, עדין מעורפלת אבל מאותו יום התחלתי לחפש מישהי שתוכל לענות לי, שאוהב אותה בזכות הנשמה שהיא מביאה, שאתחייב להשתנות לקראתה, שאהיה נוכח איתה, שאתפלל להיות ראוי לה, שאחליט, שאלך עם אדם אחד עד הסוף, וזהו, שאפסיק להתמודד עם ההחלטה, שאהיה שלם, איתה עם זוגתי, שאלך עם הקשר הזה לעומק ולא לרוחב, כי זה כל הטעם שיש לנו, להכיר את הנשמות האלה לעומק. לא לוותר לעצמי, ולסלוח ולהבין שזה לא בכוונה, זה פשוט דפוס התמודדות של פעם,  ולא לכעוס, ולא לעשות פרינציפ אף פעם.

ולהיות שמח עכשיו !

מורה יקר, הלל נאמן 
תודה  לך על הכאפה !
בשם כל בני משפחתי.

באהבה עמוקה
יקיר