| כשפתחתי הבוקר את העיתון המקוון פתאום הבנתי למה באמת תקפנו את סוריה.כבר לפני כמה חודשים כשהתחילו לדבר על מתיחות עם סוריה הבנתי שהכל ספין: לסוריה אין שום אינטרס לצאת נגדנו למלחמה, היא לא צריכה את זה, היא לא מסוגלת לזה. אנחנו, אחרי מלחמת לבנון 2.0 גם לא מסוגלים. לא מבחינה צבאית, לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה אזרחית, לא מבחינה נפשית. אז למי היה אינטרס להתחיל לברבר שיש מתיחות? רק לראש הממשלה שאחרי לבנון הלך ושקע לתהומות של חוסר פופולריות. הוא היה חייב לבנות את עצמו ציבורית, זאת אומרת תדמיתית, זאת אומרת שיווקית, שזה כמובן יותר חשוב מלבנות את עצמו פוליטית מעשית. מלחמה עם סוריה שזה משהו כולל, גדול, מאיים, הרבה יותר מלחימצת גרילה עם שבטי החיזבאללה היא משהו שגורם לחלק ניכר מהציבור לרצות מנהיג חזק, אחראי, לחפש עוגן ואחיזה במישהו. נורא קל במצב חרדתי כזה לקחת את הדבר הכי קרוב למנהיג, ולהדביק לו מניירות אשלייתיות של מנהיג. כפפה ליד לאדם קטוע יד. גם עצם זה שהכל מכוסה במן איצטלה של שושושו מוסיפה לאולמטר מימד ביטחוני שמעולם לא היה לו, גורמת לציבור לצתפוס אותו כשקול, אחראי, מנהיגותי. לכן היה צורך לשמר מתיחות עם סוריה. ואז באה אותה מתקפה, שככל שמספרים עליה פחות כך ההילה שלה מתעצמת. מה שקרה שם עדיין לא ברור, גם הנחיצות שלה עדיין לא ברורה. היא מזכירה בצורה חשודה את המתקפה על הכור העיראקי ב-1981 שהביאה באופן לא מפציע את הניצחון בבחירות לליכוד. לפני המתקפה מצבו היה בקרשים. הנחיצות של אותה מתקפה עדיין לא ברורה, הדעות עליה חלוקות. הדבר היחיד שמכרסם בתיאוריה היא שכרגע אין בחירות באופק... |