כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    שִיחוֹת שֶל עִיצוּרִים וְשִיחוֹת שֶל תְּנוּעוֹת – הִתְגַּלוּתָם של סוּסוֹנֵי הַיָּם

    28 תגובות   יום חמישי, 18/2/10, 07:48

    שִיחוֹת שֶל עִיצוּרִים וְשִיחוֹת שֶל תְּנוּעוֹת – הִתְגַּלוּתָם של סוּסוֹנֵי הַיָּם

     ופגשתי את הגבר ההוא. ולמרות שעשה את המעשים הנכונים ואמר את הדברים המתאימים, הלוּז הפנימי שלי נשאר סגור על מנעול ובריח.

     ויש הגבר הזה, העצוב, שישבתי מולו וכפות ידי ביקשו להחזיק את פניו הכבדות, העייפות, וכל המרחב הפתוח היה מונח בינינו, והנחתי את שתי ידי רכות בחיקי, שלא תעשינה מה שמתחשק להן ולא תַפרענה את השקט.

     ושכבתי במיטה ובהיתי בתקרה ושאלתי את עצמי – לָמה?  

    ואי משם הגיחה לה עֲדַת סוּסוֹנֵי יָם. זערערים, מרצדים שקופים, כסופים, תכולים אפרפרים, חוט שדרתם מעוקל שחור דקיק, נעים, מתנחשלים על זנבותיהם המתעגלים. עקבתי אחריהם בהנאה.

    סוּסוֹנֵי היָם הגיעו לגבר ההוא ונעמדו. לא הייתה כניסה. הקונטור שלו היה ברור. העור היה הגבול. זה היה קצת כמו לגעת בעץ צבוע שְלַייף לַק בוהק. נקי, חלק, קשה. הוא היה לבוש יפה, מבריק ומצוחצח בניחוח תוקפני של מֵי גילוח, והייתה לנו שיחת עיצורים. איפה? כמה? למה? מה? מי? ככה, ככה, בדיוק, ככה, ככה. טינג טוינג, פינג פוינג, טינג טוינג, פינג פוינג. עובדות, נתונים, מציאות קשיחה. הוא ידע הרבה, והיה בטוח, מילותיו רהטו אחת בעקבות חברתה, לא היה רווח ביניהן, לא היה פתח להיכנס פנימה. צליל קולו היה ברור, חד, מוגדר. מתכתי. פס הקול נורה לעברי, נגע בשריון הנעלם שלי וחזר כהד אליו. גם אצלי לא הייתה כניסה.

    אצבעותי, חסרות סבלנות, תופפו על השולחן.

    בכל זאת, גייסו סוּסוֹנֵי הַיָם דגיג זהב, סַיָיר שעבר באזור, ושלחו אותו, שחרטומו מחודד, לתור את תוכו של איש השְלַייף לַק, לראות אם כדאי להתעכב שם. הדְגִיגוֹן, אמיץ אמיתי, שייט פנימה ומיד נרתע לאחור כשחרטומו התנגש בקיר של הבנאדם מבפְנים. זהו, זה קצה הקיבול שלו, יותר הוא לא יכול.

     והעיצורים זזו להם הלוך ושוב ביני לבין ההוא, ולא נוצרה כל תנועה חדשה. חזרתי כמו שבאתי.

      סוּסוֹנֵי הַיָם סבו לאחור אל האיש העצוב שהיה עשוי מפלנל רך ישן ומהוה. רוטטים בתנועתם הגלית העדינה עמדו רוגשים והקשיבו, וחיכּוּ, וכשדיבר קולו היה מהוסס ורך בקצוות, והוא שתק, הרבה, ופתאום צף ועלה במקום אחר, ועדת סוּסוֹנֵי הַיָם שלי בעקבותיו – הוא שָם, הוא שָם, הקציפו את האוויר. בּוֹאִי. ואני קפצתי לתוך הקול החם והמחבק שלו ונכנסתי, דרך הפלנל הרך, דרך הבָּאס הפָּרוּם, דרך הסדקים שבין המילים, בין המשפטים. וכל עיצור שנע בינינו גרר אחריו שובל ועליו שורת מילים רקומות תנועה אינסופית איטית וארוכה, שֶאֵלוּ האדוות של סוּסוֹנֵי הַיָם שהתנחשלו להם בשמחה ובסקרנות במרחב החדש שנפתח להם.

     שזה הדבר היפה באמת בשיחה של תנועות. שדרך ההתערבבות נוצרים דברים חדשים, טריים.

      וחשבתי לעצמי שיש לי מחשבות נורא מענינות כשהתגלגלתי בדרך מקרה לבְּיַאלִיק, כן אותו בְּיַאלִיקנוּ, שכתב דברים דומים, וחכמים הרבה יותר לפני המון זמן, שמצאתי "כל כתבי ח. נ. ביאליק", שהצהיב מזוקן, במאמרו המרתק "גִּלּוּי וְכִסּוּי בְּלָשוֹן" 3 באוקטובר 1915. ואמר ביאליק ככה: "הדבר הגיע לידי כך שלשון האדם נעשתה כשתי לשונות, שנבנות זו מחורבן זו: לשון פנימית, לשון היחוד והנפש, שהעיקר בה, כמו במוסיקה, ה"איך", לחוד – במדור השירה, ולשון חיצונית, לשון ההפשטה וההכללה, שהעיקר בה, כמו במתמטיקה, ה"מה", לחוד – במחיצת ההגיון. ומי יודע, אולי כך יפה לאדם, שיהא יורש את קליפת המילה בלא תוכה, כדי שיהא ממלאה, או מוסיף בה, כל פעם מכוחו שלו ומַזריח בה מאור נפשו הוא."  

      וכך יצאנו שלושנֵינו ביאליק, שעון על מקלו, בובה, המומה מגודל הכבוד, ואנוכי, אמתכם, שלובי זרוע, אנגז'ה, לטייל ברחובות סֵיינְט לוּצִ'יָה עירי, אל עץ הגויאבה בפינת אוסטרובסקי ורמב"ם, שמחכה לסתיו הבא, לריח האַהֲבָה.

    כוונתי היתה לכתוב פוסט פילוסופי על הֲבָרות ושיחות, ובכל אשמים אותם סוּסוֹנים זעירים שדהרו לתוך הרשימה, ובלבלו עליה את ריטוטיה ותדריה, שכֶּן כשסיימתי, התחוור לי, למרבית הפתעתי, שכתבתי על אהבה.

    זוֹתוֹמֶרֶת, כך נדמה לי.

    מֵילָא.

    ?

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (28)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/3/10 00:16:
      איזה כיייף של מילים
        2/3/10 20:18:
      דו שיח כמו ריקוד
      המרבה בתנועות
      משווה לו חיים ויופי
      והשתיקה היא הים
      משכן הסוסונים ודגי הזהב....
      מקסים 

       
        1/3/10 14:51:


      זה עתה גיליתי את ספרו של "ניל שובין" - הדג שבתוכנו.

      ידעתי שכל הענין הזה של סוסוני הים ודג הזהב הוא מדעי. ועכשיו - ההכחות כתובות.

        27/2/10 22:23:


      איך אני שמחה שהייתי וקראתי...

      מאוד מאוד.

      תודה, נומי'לה.

        22/2/10 22:25:


      כתוב קסום!

      שימצא הקוד שיפצח את המנעול והבריח

      על מנת שיתאפשר לך להכיל עוד בעולמך הקסום.                                   

        21/2/10 16:16:

      מה יש לומר?

      מרתק, תודה רבה!

      טלי.

        21/2/10 10:02:


      קטונתי מלשבח את הכתיבה המשובחת שלך

      אבל נהניתי מכל מילה

        20/2/10 15:05:

      החיים והמוות ביד (? מה פתאום יד?)

       

      ה ל ש ו ן

       

      נעה בחלקלקות או בגריסה, עיצורים נדחפים התנועות וסוסוני ים מרחפים (או הידאות-מדוזות אואטאריות) מזמנים גורלות

        19/2/10 09:00:


      שתי שפות..., וישנה גם..., שתיקה.

      חיוך

        19/2/10 04:00:

      והעיצורים זזו להם הלוך ושוב ביני לבין ההוא, ולא נוצרה כל תנועה חדשה.

      כלכך הרבה תנועה וכלכך מעט תזוזה... (ואני לא מבינה כלום בפיזיקה...כלום) . משובח !

        18/2/10 23:43:

      כתיבה עשירה ומורכבת.

      הוקסמתי!

        18/2/10 23:02:

      להודות על האמת, לא התחברתי ולא הבנתי מה רצית להגיד. אך השקעת מאמץ ורק בגלל זה מגיע לך כוכב גדול. אולי העייפות של סופ"ש והמיטה הקורצת גרמו לי לא להבין. מבטיח שמחר אקרא שוב ואחזור...חלומות פז...
        18/2/10 20:07:


      סוסוני הים נודעים כבעלי החיים היחידים בהם זכרים מסוגלים להתעבר.

      סתם היתה לי מין הרגשה כזו שכמה מתאים סוסון הים...

      כתבת מקסים ומרגש

      אהבתי

      תודה

      עמליה

        18/2/10 14:59:


      הבדל קטן - גדול

      /*

        18/2/10 12:26:

      *

      כמה ים בסוסונים, בדגים,

      במילים, ומשפטים,

      כמה חם

      ..

      אויי איך את כותבת, כיף

        18/2/10 12:19:

      צטט: ערנית 2010-02-18 11:59:27

      כתוב יפה... תודה :-)

       

      http://benyehuda.org/bialik/article02.html

       

       

       

      המון תודה על הלינק.

       

      שווה להתאמץ - למי שגלגל את גלגל התגובות והגיע עד לכאן

        18/2/10 11:59:

      כתוב יפה... תודה :-)

       

      http://benyehuda.org/bialik/article02.html

       

       

        18/2/10 10:52:

       

      ואם כבר...

      אז הזכרת לי את זה

        18/2/10 10:26:

      צטט: נומיקן 2010-02-18 10:07:59

      צטט: ד-ארט 2010-02-18 08:56:27

      תיארת יפה את ההבדל בין שיחות שנוצר מהן משהו לבין שיחות אטומות. זה לא נראה לי בדיוק ההבדל שביאליק תיאר בין שפת שירה לשפת מדע. זה נשמע לי יותר כמו ההבדל בין שפה של חיים לשפה של מתים.

       

       

      יקירתי, ראי תגובתו של "מבר" למטה,  - אין האחד מתקיים ללא השני. תארי לעצמך שסוסוני הים היו רוגשים כל הזמן. מתיש. מקהה חושים.

      צריך גם שיחות כאלו וגם כאלו.

      וגם הספרים - כאלו וכאלו.

      בטח שצריך שיחות של חיים ושיחות של מתים ומי כמוני חושב שמוות זה חלק מהחיים ושלפעמים הלוויות משמחות לא פחות מלידות.

       

        18/2/10 10:07:

      צטט: ד-ארט 2010-02-18 08:56:27

      תיארת יפה את ההבדל בין שיחות שנוצר מהן משהו לבין שיחות אטומות. זה לא נראה לי בדיוק ההבדל שביאליק תיאר בין שפת שירה לשפת מדע. זה נשמע לי יותר כמו ההבדל בין שפה של חיים לשפה של מתים.

       

       

      יקירתי, ראי תגובתו של "מבר" למטה,  - אין האחד מתקיים ללא השני. תארי לעצמך שסוסוני הים היו רוגשים כל הזמן. מתיש. מקהה חושים.

      צריך גם שיחות כאלו וגם כאלו.

      וגם הספרים - כאלו וכאלו.

        18/2/10 09:43:


      וקראתי שוב, ואיזה כיף שיש לך מילים כאלה, ולנו שזיכית אותנו בהן.

      ועוד הרהרתי בביאליקנו על המה ועל האיך, שאין האחד יכול בלא השני, וכדרך המהויות הדואליות של עולמנו, מאור וחושך ועד מעט והרבה, או פנים וחוץ, אין האחד מוגדר ומתקיים בלא השני.

        18/2/10 09:29:

       

      אולי שלושנינו תמצאו לי מילים לזה?

      כי לי אין. מופתע

        18/2/10 09:24:

       "...שזה הדבר היפה באמת בשיחה של תנועות. שדרך ההתערבבות נוצרים דברים חדשים, טריים..." נומיקו יקירתי, הכתיבה שלך רהוטה, מעגלית ומלאה רבדים. התענגתי על התאורים שלך, על התחביר החיצוני והפנימי של המשפטים והמשמעויות שלך, על העיצורים המעניינים. בקיצור, כתיבה מעולה ומרגשת כל כך.

      תודה יקירה על היופי הזה ו*

      לאה

        18/2/10 08:56:

      תיארת יפה את ההבדל בין שיחות שנוצר מהן משהו לבין שיחות אטומות. זה לא נראה לי בדיוק ההבדל שביאליק תיאר בין שפת שירה לשפת מדע. זה נשמע לי יותר כמו ההבדל בין שפה של חיים לשפה של מתים.

       

        18/2/10 08:48:

      מקסים.

      אולי כאן המקום להזכיר שאבי, יבדל,

      משהיה בנו של מורה אהוב וידוע בשנות היישוב בא"י

      וביאליק היה בין חבריו הקרובים,

      קיבל לבר המצווה שלו (1941)

      מביאליק את שיריו כרוכים חום מוזהב,

      עם הקדשה ארוכה בכתב ידו.

       

      הכרכים הללו,

      כמו גם כל מאות הספרים הנדירים

      כמו גם כל הריהוט המיוחד

      כל דברי הערך הרבים,

      כל הכלים המיוחדים של 3 דורות... 

      נגנבו תוך ביזה אחרי מות אימי,

      כשאבי לא נמצא בבית,

      מתאבל במקום פטירתה.

      היה בביתם החדש זה שעמדו לעבור אליו

      בכפר אבות שכן לי, בו חשבו לחיות בימי זיקנתם.

       

       

       

       

        18/2/10 08:46:

      איזה יופי.
        18/2/10 08:20:


      וואו.

       

      משובח!!

       

      רותי.

        18/2/10 07:55:

      תסריט מרתק על ה-פליני...

      מקסים

       

      שוקי