הבוקר התחיל בדיסוננס בשעה הרבה יותר מדי מוקדמת. דווקא ביום שיכולתי לנתק את ההשכמה ולישון עד מאוחר החליטו כלבי השכונה להקים מקהלה חובבנית בסביבות 5 בבוקר ולהשמיע יללות, נביחות ושאר מיני קולות. דיסוננס תיסכולי משווע - שהתחלף באחת עם ההחלטה שלא לתת לנפילה מקרית (...) לקלקל את היום. לפי כל אמות מידה מוסיקליות מקדמת דנן, דיסוננס דורש פיתרון. כלשהו. אז התחלתי לקרוא בשירשורים למיניהם ולהקשיב לקטעי מוסיקה, ובין לבין לחשוב על השרשורים האחרונים שלי עצמי. החיים שלנו (לפחות שלי) הם כמו מהלך הרמוני, פראזה מוסיקלית. עליות ומורדות, הפתעות, דיסוננטים - לעיתים קטנים, כמעט לא מורגשים, ולעיתים דיסוננטים חריפים, צורמים. וכמו במוסיקה - לעיתים הפתרון מגיע מיד, לעיתים הוא נמשך על פני עוד כמה תיבות, לעיתים הוא מסתיים בקדנצה פשוטה דרך הסוב, אל הדומיננטה ואז היישר אל המנוחה והנחלה - אך לעיתים הפתרון מתעכב. עובר עוד קצת דרך המינור, צובט מעט, לעיתים מכאיב, לעיתים מצמרר - אבל הופך את הקדצנה ואת סופה - למשהו מיוחד. ולעיתים - הסוף בכלל לא סוף. משאיר אותך עם סימני שאלה. אלה החיים, לא?
אז הכלבים הפסיקו בשעה טובה לנבוח, אני הספקתי לשתות שני ספלי קפה ענקיים ולענות על כל המיילים שדרשו התייחסות, לשמוע מוסיקה נפלאה על הבוקר ולחייך חיוך ענקי, לפתור דיסוננס נבחני ולחכות למהלכי היום שלפני.
|