0
אני אוהבת לשמוע מוזיקה בווליום נמוך. כך, נדמה לי שאני יכולה לשמוע את הניואנסים שבעצמת הקול. כאשר הווליום עובר סף מסוים הכול נשמע לי כבר אותו דבר. אני הופכת לחרשת לניואנסים. ובאנלוגיה, אני אוהבת שמדברים אליי באנדר סטייטמנט. אז, כך נדמה לי, אני יכולה להבחין בניואנסים של הרגש. לעומת זאת כשאני שומעת כל הזמן משפטים כמו "אוהבת אותך", "ריגשת אותי", "זה נפלא" אני מתחרשת או מתעוורת וכבר לא מבחינה בהבדלים הדקים. אני משערת שמי שרגיל לווליום הגבוה יודע גם שם להבחין בהבדל הדק שבין "אוהבת אותך" אחד לשני, ויודע מתי זה מביע רגש ומתי זו סתם אמירה אבל לי אין את הרגישות להבחין בניואנסים של האובר סטייטמנט וכל מה שאני שומעת זה "בום בום בום" וסותמת את האזניים. |