כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    הכלב הזה

    67 תגובות   יום חמישי, 18/2/10, 20:35

     הכלב הזה - מאת אחאב בקר 


    "סבתא, משעמם אצלך ואסור לעשות כלום" התלונן יותם, נכדה בן השבע.

    "אוי ואבוי, ככה לא מדברים לסבתא" נזפה בו. 

    שעת אחר הצהריים מאוחרת, גלשה לארוחת הערב ולמקלחות. ראשה  כאב והילדים הוציאו אותה מדעתה. השתוללו, ציירו על הקיר ולכלכו. שנאה את הבלאגן שנשאר אחרי הביקור החודשי. 

     

    "מה את רוצה ממנו, הוא ילד, שאומר את האמת ישר ובלי חשבון. לא כיף לילדים לבוא אלייך, את כל הזמן אומרת להם מה מותר, ומה אסור, ומה לעשות. תהיי קצת יותר סבתא וקצת פחות אימא. ככה אולי תראי אותם יותר". 


    עירית בתה הבכורה, אם נכדיה התאומים, הכאיבה לה. 

    "מילא דפקת לי את החיים, אבל להם? תשתחררי קצת". הוסיפה מהלומה. 

    "הם צריכים ללמוד איך להתנהג, תראי כמה לכלוך הם משאירים, את לא מחנכת אותם". הטיחה בחזרה.

    "במקום לנקות את הבית כל היום, תחפשי לך גבר. כבר עשר שנים מאז שאבא נפטר. אולי ככה תתחילי לחיות".

    "אויש, תעשי לי טובה, לא ראיתי שיש לך איזה גבר חלומות בבית. האבא של הילדים שלך ברח כבר מזמן". ענתה מרים.

     

    מרים זילבר  גרה בדירת קרקע בראשון לציון. מיעטה לצאת מביתה, והסתפקה בביקורים קצרים בקופת החולים, בספרייה ובמכולת. רוב זמנה העבירה בקריאת ספרים  ובצפייה בטלויזייה.

     

    "תשתיקו כבר את הכלב הזה". תבעה בתקיפות.

    ה"כלב הזה", לא היה אלא כלבלב נמוך עם שיער חום צהבהב שנבח בשמחה או בזעם, בכל פעם שמישהו התקרב לכניסת הבניין המשותפת.

    התגורר בדלת הדירה הצמודה לשלה, אצל  שלוש צעירות. סטודנטיות מהצפון, שלמדו במכללה. מידי פעם שוחחה איתן מילים מספר, בכניסה לבית. היה לה מפתח לדירתן. לפעמים דפקו בדלת כדי לבקשו כשנתקעו בלעדיו בחוץ.

    "שקט כבר, אי אפשר לישון בצהריים, ותסגרו את המכסה של הפח זבל, החתולים מחטטים ומעיפים הכל בכניסה" .

    יצאה לנזוף בהן ומצאה את הסטודנטית הנמוכה, מוציאה לטיול את הכלב המקפץ בשמחה לעומתה.

    "מרים, הוא מכיר אותך ומתרגש לקראתך, את חייבת ללטף אותו".

    "רק זה חסר לי , ללטף כלב". זעפה ונכנסה לביתה.

    "כבר שנה רביעית שהן גרות כאן, כמה זמן הן צריכות ללמוד, בטח יעזבו בזמן הקרוב" חשבה לעצמה.

    באחד הערבים דפקו בדלת. שלושתן והכלב הקטן נישא בידי הצעירה הגבוהה, סרט ורוד קשור לצווארו. 

    "לא, מרים, לא באנו לבקש מפתח, אנחנו רוצות לדבר איתך". התחילה הנמוכה.

    "בעוד שבועיים, לכבוד סיום הלימודים אנחנו נוסעות לטיול במזרח, תוכלי לשמור עליו?" המשיכה הבינונית.
    "הוא מכיר אותך , זה, הבית שלו, ככה לא תהיה לו טראומת נטישה, תראי שתיהני ממנו, הוא חמודי כזה" הפצירה הגבוהה.

    "השתגעתם, אני לא סובלת כלבים בשום אופן".

    "בבקשה ממך, תראי שלא תתחרטי, הוא חמודי כזה, אולי בכל זאת?". הפצירו בה.

    "אין על מה לדבר.  ברור?" פסקה מרים בקול הכי תקיף שיכלה להוציא מגרונה.

    "חבל, את תאהבי אותו, תני לו הזדמנות".

    "בשום פנים ואופן". סגרה את הדלת ואת התחנונים.


    מאוחר יותר התקשרה לעירית, ביתה. 

    "מתי רואים אתכם?" 

    "לא יודעת, הביקור האחרון היה קצת יותר מידי. אולי תבואי אלי בבוקר?"

    "אבל אז לא אראה את הנכדים, ואם אני באה אליכם אחר הצהריים, את עסוקה איתם, או שהם בחוג, או אצל חברים".

    "מה לעשות, החיים קשים, כל אחד אוכל את מה שהוא מבשל, עוד לא התרגלת?"

    "תשמעי משהו, הסטודנטיות החצופות האלו, רצו שאשמור להן על הכלב הזה, מה הן חושבות לעצמן. כלב, אצלי בבית?"

    באחד הבקרים, התעוררה מוקדם בחמש כהרגלה, יצאה לקחת את העיתון מפתח דלתה. הכלב הקטן בצבע חום צהוב, שהיה קשור ברצועה למעקה המדרגות, 
    קידם את פניה בנהמות שמחה. הוא רבץ על כרית קטנה ולידו שק מזון כלבים. קערת מזון מלאה וכלי מים.   

    "בטח השאירו אותו למישהו שייקח אותו, מה זה צריך להיות, ככה מפקירים כלב, מהן חושבות לעצמן"  הרהרה, כשדפקה בדלת שכנותיה הצעירות. והדלת  דוממת.
    השעות נקפו , איש לא בא לאסוף את הכלב. בצהריים החל הכלב לבכות. יבבות ארוכות ועצובות מילאו את חדר המדרגות והפריעו לה למנוחת הצהריים.

    "מישהו יודע מה עושים עם הכלב הזה?"

    דפקה בדלתות השכנים בקומות העליונות.  השכנים שפתחו לה, לא ידעו במה מדובר.

    "תתקשרי לצער בעלי חיים או ל- מוקד העירוני 106" הציעה השכנה מהקומה הרביעית.

    "מי צריך את הכלב הזה, עוד רגע הוא משתין ומחרבן פה". חשבה לעצמה כשהתירה אותו מהמעקה.  הכלב כשכש בזנבו בהתרגשות, והתרוצץ סביבה. הוציאה אותו  לסיבוב קצר כדי שיוכל לעשות צרכיו. כשחזרו, קשרה אותו שוב למעקה ונכנסה לנוח. 

    "גברת, את אחראית על הכלב, את לא יכולה להשאיר אותו כך במדרגות".  הפריעה השכנה מלמעלה את מנוחת הצהריים.

    "הוא לא שלי, הבנות יצאו לטיול והשאירו אותו פה, ראית איזו חוצפה" ענתה. 

    "טוב, אתקשר לעירייה שיבואו לקחת אותו".

    "חכי קצת, בטח יש לזה הסבר כלשהו" ענתה.

    "לפחות תכניסי אותו אלייך, הוא לא יכול להישאר פה". 
     
    "טוב, אבל שלא תחשבי שהוא שלי". ריחמה על הכלב. 

    העבירה את הכרית למרפסת יחד עם האוכל, המים והרצועה. סגרה את דלת המרפסת כדי שהכלב לא יסתובב בבית הנקי.  שכבה במיטתה וניסתה לקרוא ספר במנוחת הצהריים. לא הצליחה להתרכז. מחשבותיה על הכלב שבמרפסת ביתה הפריעו. עצמה עיניה, אך לא הצליחה להירדם.

    "בוא בובל'ה, נצא לטיול".

    פתחה את דלת המרפסת ונאבקה לחבר את רצועת הטיולים לקולר. בובל'ה ניתר מהתרגשות, מקשקש בזנבו במרץ.  בובל'ה ניסה להוביל, התעכב בפתחי הבתים ורחרח כל עמוד או עץ. מידי פעם הרים רגל וסימן את נוכחותו. מרים משכה אותו לכיוון המרכז המסחרי והמכולת, שומרת אותו קרוב אליה, בלי לסטות מהמדרכה. חזרו אחרי שעה קלה.

    "אני מרשה לך להסתובב בבית, אתה לא עולה על המיטות והספה" . מצאה עצמה מדברת לכלב.

    "עירית, אל תשאלי איזו צרה, השכנות נעלמו והכלב שלהן אצלי". 

    "אני כבר באה" ענתה.  לאחר חצי שעה נכנסה עם התאומים. 

    "בובל'ה בובל'ה"  התגלגלו הנכדים עם הכלב על השטיח הפרסי היקר. 

    "אולי תיקחו אותו אליכם בינתיים?" 


    "מה פתאום, אין אצלי תנאים לכלב, חוץ מזה הוא חמוד, תראי שתסתדרי איתו".

    "אני? , כלב ? נו באמת, לא מתאים. תיקחו ממני את הכלב הזה".

    הכלב הזדקף, כמו הבין את דבריה והסתכל על מרים במבט נבון ושואל.

    "טוב נו, רק עד שהסטודנטיות חוזרות. אם יימאס לי, אני נותנת אותו לצער בעלי חיים" .

    "לסבתא  יש כלב!" צהלו התאומים.

    "נבוא לבקר אותו כל יום".

    חלף שבוע והכלב הפך בן בית. לסדר היום הדליל של מרים נוספו שלושה טיולי כלב קצרים. רוב הזמן, נמנם על הכרית. לטיולי אחר הצהריים הצטרפו  התאומים ונשארו לארוחת הערב.

    "סבתא מה מצחיק?" 

    "תראו אותו, רוקד על רגליו  האחוריות כמו ילד, מחכה לביסקוויט" .

    "לא רגילה לראות אותך ככה" חייכה עירית.

    "מה ככה, מה לא בסדר?" התגוננה מרים.

    "מלטפת כלב, צוחקת, מטיילת, מבשלת. התעוררה לנו הסבתא" צחקה.

    "נו טוב הכלב הזה, חמוד אמיתי". חייכה. 
     ''

    בוקר אחד, יצאה לגן הציבורי הסמוך. בובל'ה הוביל אותה סביב, לאורך השיחים ואחר כך למרכז הגן,  אל בין מתקני השעשועים. ליד היציאה מהמגלשה נעצר, כרע ועשה צרכיו.

    "גברת, תנקי את הקקי שלו, תקבלי דו"ח מהפקח, וזה מלכלך, מה גם שילדים משחקים פה".
    הסתובבה לאחור. איש בגיל העמידה, ישב על ספסל ובידו עיתון.

    "זה לא הכלב שלי , אני רק שומרת עליו בשביל השכנות שלי" 

    "מרים זילבר?" קם על רגליו.

    איש גבוה, רזה עם שיער כסוף עיניו כחולות אפורות ופניו נעימות.

    "מוישל'ה כהן, זה אתה? מה אתה עושה פה?"

    "משגיח על הנכדה שלי, תראי אותה, שם מאחורי המגלשה"

    "כמה שנים לא שמעתי ממך?"

    "אולי עשרים שנה, מה שלום יצחק?"

    "נפטר, לפני עשר שנים מסרטן".

    "מצטער לשמוע, גם אסתר הלכה לה לפני ארבע שנים, בתאונת דרכים. הנה יש לי שקית ניילון, אעזור לך לנקות".

    "איפה אתה גר"?

    "במערב העיר, ההורים של הנכדה גרים פה. אני כבר בפנסיה, פעמיים בשבוע נמצא איתה בבוקר. חמוד הכלב שלך".

    "הוא לא שלי, אני רק שומרת עליו".

    "מזדמנת לפה מידי פעם? "

    "לא, רק בגלל הכלב הזה". 
     

    "נו טוב, מזל שיש כלבים" חייך.

     

    "מחרתיים אני שוב פה, בתשע עם הנכדה". נפרד ממנה.

     

     

    יצאה באיחור קל לגינה הציבורית. בובל'ה עוד עיכב אותה בדרכה. מוישלה כבר חיכה, עם נכדתו הקטנטנה. שיחתם קלחה ומהר מאד נזכרו ושיחזרו את העבר.

    "לא שמתי לב. הזמן עבר כל כך מהר, והשעה מאוחרת. אני צריך להחזיר את הנכדה הבייתה". 

    שבועיים של מפגשי בוקר וטיולים עם בובל'ה ומוישל'ה הפריחו סומק בלחייה וחיוכים בשפתיה. 

    "מתי תבוא לפה שוב?" 

     

    "לפה אבוא, רק בשבוע הבא, אבל חשבתי להזמין אותך מחר לארוחת בוקר מאוחרת במרכז העיר"

    הפתיע אותה.

     

    חזרה לביתה מלאה באדרנלין של נערה צעירה, ישר לתוך התקפת ניקיון יסודית. התקשרה לבתה.


    "עירית, אני צריכה עזרה, תבואי עם שקיות גדולות"

     

    אחרי שלוש שעות התמלאו השקיות בבגדי בעלה המנוח והוסעו לסניף ויצ"ו הקרוב בו התנדבה מידי פעם.

     

    "עכשיו את באה איתי למספרה, ותספרי לי הכל על המוישלה הזה".

    "מה יש כבר לספר, הוא רק שומר על הנכדה שלו, ואני מוציאה לטיול את הכלב הזה".

    "סבתא, עשית גוונים התפעלה ספיר נכדתה, הסתפרת לכבוד הכלב?".

    "כן לכבוד בובל'ה, חמודה שלי".

    הימים חלפו מהר. ומרים מצאה עצמה  עסוקה מאד. מוישלה, בובלה, והנכדים מילאו את ימיה ואת לילותיה.

        

    "מרים זילבר?" שאלה הספרנית בטלפון. 

    "הכל בסדר? את בקו הבריאות?, עבר חודש וחצי ושכחת להחזיר את הספרים".

    "הכל טוב, הייתי קצת עסוקה בזמן האחרון, פרח מזכרוני. אל תדאגי, צרות טובות" התנצלה וחייכה לעצמה. כשחזרה מטיול אחר הצהריים עם הכלב, משך אותה בובל'ה בפראות לא מוכרת והחל לייבב מול דלת השכנות הצעירות. כעבור כמה שניות נפתחה הדלת. ובובל'ה זינק לזרועותיהן, נובח ובוכה ומתרגש. התרוצץ בכל הבית כמו סביבון משוגע.

    "חזרנו מהטיול. היה  מדהים. את חייבת לראות תמונות. הבאנו לך ים של מתנות, שוקולדים ובגדים. בואי תיכנסי, הבאנו גם מתנות לנכדים שלך" משכו אותה פנימה. 

     

    "את ובובלה ממש סיפור אהבה, קיבלנו עליכם כל יום דיווחים במייל". התמוגגה הבינונית. 

     

    "איך השארתן אותו ככה, מה חשבתן לעצמכן"? 

    "עירית הבת שלך, סידרה את הכל. זה היה הרעיון שלה" חייכה הגבוהה.

    "הבטיחה לנו, שאם לא תכניסי  אותו אלייך הבייתה, תיקח אותו אליה" צחקה הנמוכה וסחפה את כולם בצחוק מתגלגל. 

    "אוף כמה זמן לא צחקתי כך. הבטן כואבת לי, משוגעות כולכן, מה עשיתם לי" נאנחה מרים , נרגעת מהצחוק. 


    "תה, אני צריכה כוס תה, הרגתם אותי, מטורפות. מקסימה המפה שקניתן לי, לא הייתן צריכות. הכלב הזה, הוא המתנה האמיתית שהבאתן לי".

     

    "דרך אגב, אני צריכה מישהו שישמור לי על הכלב לשבועיים. מוישלה ואני, נוסעים בקרוב לטיול באירופה".





    דרג את התוכן:

      תגובות (67)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/11/14 11:06:

      הכלב הזה.

        28/8/14 16:02:

      אחאב,
      סיפור נפלא.
      כתוב בסגנון שכיף לקרוא!
      מה שכלב יכול לעשות!!! חיוך

        21/3/10 14:46:

      כותב ספורים

      פשוט נעים, קולח ומרתק.

        5/3/10 12:56:

      צטט: bonbonyetta 2010-03-05 12:55:07


      *

      קסם פשוט קסם את צריכה לפרסם את הסיפור הזה בעתון שכל האנשים יראו

      סליחה.....צריך

       

        5/3/10 12:55:


      *

      קסם פשוט קסם את צריכה לפרסם את הסיפור הזה בעתון שכל האנשים יראו

        2/3/10 21:43:


      יש לך את זה...

      מאד נהנית מהסיפורים שלך

        28/2/10 16:19:


      נהדרים הסיפורים שלך....

      למרות שמכל אחד מהם אני בוכה...

      שיחקת אותה...
        26/2/10 16:46:

      ידידי,

      הצלחת להוציא ממני לחלוחית קלה בזוית העין למקרא סיפורך.

      יפה ומרגש.

        25/2/10 23:24:

      צטט: א ח א ב 2010-02-25 18:14:41

      וואלה...טרם קראתי

      שווה ?

       

       אתגר קרת? שווה??

      אתה לא יודע מה אתה מפסיד

      קובץ סיפורים קצרים

      שיוציאו לך את המיץ

      שווה כל דקת קריאה.

        25/2/10 18:14:

      וואלה...טרם קראתי

      שווה ?

        25/2/10 17:40:

      משום מה הזכיר לי את קופת החיסכון בצרת פיל

      בסיפור של אתגר קרת

      אבל בניגוד לאתגר קרת

      הסיפור הזה מסתיים בהפיאנד

      יופי של סיפור.

        22/2/10 21:23:

      מקסים, מקסים, מקסים

      וכל כך אנושי

      אין גיל לאהבה [אנושית, או ..כלבית]

       

      מזמן לא נהניתי כל כך מקריאת ספור !

       

      רננה :)

        22/2/10 20:15:


      אכן, כלבים וילדים השפעתם טובה...

       

      סיפור כיפי, זורם, תמים ואופטימי.

       

      איזו כתיבה תמימה ויפה

      השארתי את הקריאה לזמן פנוי כמו שוקולד טעים במיוחד שמשאירים לסוף.....

      נהנתי מאוד והייתי רוצה שכך זה יהיה בחיים - פשוט.

      חבל שאפשר רק לתת רק כוכב אחד.

      מצד שני כוכב אחד לבד...... נשיקה

       

        21/2/10 16:09:


      ידידי,

      סיפור נפלא!

      תודה.

        20/2/10 19:18:

      As good as it gets

      יופי של סיפור

        20/2/10 17:34:

      ואני חשבתי שיש לי מונופולין על סיפורים רומנטיים....נהדר!

      *

      אלומה

        20/2/10 16:55:


      כתוב נהדר

       

        20/2/10 16:12:

      איש של סיפורים..

      סיפור יפה ..

      אהבתי..

        20/2/10 13:43:

      אחאב

      מרתק, ,וקולח.

      זה מסוג הסיפורים שאן מה לדלג

      כל שורת כתיבה נקראית בהנאה צרופה

      זר כוכבים לך

      נהנתי מאד

      בהערכה

      סוקראטס

        20/2/10 13:07:

      סיפור נחמד מאד.
        20/2/10 11:29:
      ספור מקסים!
        20/2/10 10:15:


      סיפור מקסים.

      החיים מזמנים לנו הפתעות.

      צריכים רק לפקוח את העינים ולראות זאת.

        20/2/10 10:03:


      כוכב של סיפור.

      עוד מעט... יוצאת.

      יוצאת א-ל הטבע.

      הטבע

      נמצא בנמצא.

      בכל מכל כל.

        20/2/10 09:29:

      סיפור מקסים!! ואתה יודע לספר...
        19/2/10 22:09:
      וואי - אחלה סיפור :)
        19/2/10 21:22:

      צטט: סטאר* 2010-02-19 14:18:13


      מזל גדול לסבתא...  

      מזל גדול ,שלא היה להן, לשכנות, 

      דג זהב , למשל ...

      דג זהב יכול להיות מעניין :)

       

        19/2/10 19:23:

      צטט: ג'אן דארק 2010-02-19 11:21:51


      אחאב ידידי,

      רותקתי ואהבהתי את ההפי-אנד.

      יש לך כתיבה תמציתית, קצרה, מרתקת ומציאותית מאוד, - מתאימה מאוד ללהיט החדש "סיפור סלולרי"!

      ממליצה לך להגיש מועמדות לכתיבת סיפורים בסלולר!!! זה הולך להיות שוס!!!

      כל פרק עולה 1.5 ש"ח והם כבר גייסו את דנקנר, קניוק, אורן, לונדון ועוד...

      ובכל מקרה, כייף לקרוא אותך... *

       

       

      תודה לך ידידתי על המחמאות

      אני חש כי כתיבה ל"מזומנים סלולריים" לא תיטיב עם הכותב.

      אשמח כמובן אם יהיה לסיפורים ערך כלכלי כלשהו אבל לעת עתה

      אני פשוט נהנה לכתוב. גם כך האינטרנט לא מקל על תכנים מהסוג שאני עוסק בהם.

      בינתיים הבמה לה אני זוכה פה מספקת ומפרגנת דייה :)

      שבת שלום

       

        19/2/10 18:49:

      חייכת אותי.

       

      אני שומרת עכשיו על כלב של חברה

      שנסעה לחו"ל..

      לא יודעת איך אוכל להיפרד ממנו כשתחזור.

       

      כלבים - חברים

        19/2/10 17:43:

      אחאב סיפרת סיפור מקסים אנושי ובעיקר פשוט

      אפילו עם מפנה מחייך לעלילה בדמות המעורבות של הבת בספור הכלב

      יופי של דמויות, ויופי של ספור 

        19/2/10 14:18:


      מזל גדול לסבתא...  

      מזל גדול ,שלא היה להן, לשכנות, 

      דג זהב , למשל ...

        19/2/10 11:48:
      איזו כתיבה מהנה לך.קולחת וכתובה בכשרון רב.מאד נהניתי וחייכתי.נפלא לי היה לקרא רשומתך.לקראת שבת....נהניתי מאד.תודה.שבת קסומה.  
        19/2/10 11:29:

      סיפור יפה עם הרבה אהבת אדם
        19/2/10 11:21:


      אחאב ידידי,

      רותקתי ואהבהתי את ההפי-אנד.

      יש לך כתיבה תמציתית, קצרה, מרתקת ומציאותית מאוד, - מתאימה מאוד ללהיט החדש "סיפור סלולרי"!

      ממליצה לך להגיש מועמדות לכתיבת סיפורים בסלולר!!! זה הולך להיות שוס!!!

      כל פרק עולה 1.5 ש"ח והם כבר גייסו את דנקנר, קניוק, אורן, לונדון ועוד...

      ובכל מקרה, כייף לקרוא אותך... *

       

        19/2/10 10:32:


      מגיע כוכב אין ספק.

       

      אינני יודעת מאיפה אתה מביא את הרעיונות לסיפורים שלך, בכל מקרה הם כל כך אמיתיים ומהחיים ונוגעים

      בכל אחד ואחת מאיתנו. ממש מרגש ומעורר למחשבה.

      סיפורים יפהפיים - המשך לשתף אותנו ברגעים קסומים אלו.

       

      שבת קסומה לך,

      זיוה הרץ

      מאמנת אישית להעצמה

      לגלות את העוצמה הטמונה בך

       

       

        19/2/10 10:23:

       ilove כלבלב

      מגניבבבב

      אהבתי

      ורותקתי

      יש לך את זה

      BIG TIME

        19/2/10 08:59:


      יופי של סיפור...:)

      איך התיסכול הפך לחיוך ..על חודו של האוווו...:) 

      .

      בלוז

        19/2/10 08:07:


      סיפור קצר ונחמד מאד

      אולי תוציא ספר של סיפורים קצרים

      אני בטוחה שהוא יצליח.

      סופ"ש ניפלא

        19/2/10 07:46:

      סיפור מאד יפה ומרגש

      אהבתי ***

      מנסיון - כלב בהחלט יכול להכניס הרבה שמחה לחיי אנשים בודדים

      שבת שלום ♥

        19/2/10 07:38:

      יופי של סיפור, לפעמים אנחנו צריכים ניעור כדי לשנות את חיינו.
        19/2/10 07:28:


      סיפור מחוייך ויפה

      אמנם לא קצר אבל היה שווה .

       

      העיקר, סוף טוב הכל טוב.

       

       

        19/2/10 07:24:


      פשוט סיפור אופטימי נהדר!

      רותקתי ונהניתי מכל רגע...

      שאפו לך!

        19/2/10 02:54:

      כולם כבר מחייכים פה אז אני רק מצטרפת.

       

      ((:

        19/2/10 00:33:

      חוייכתי.צוחק

      "משכנס הדר מרבים בשמחה"...נשיקה

       

        19/2/10 00:13:

      תודה על הסיפור המקסים והאופטימי!

        19/2/10 00:06:


      -:) חחח

      *

        18/2/10 23:38:

      סיפור יפה.

      יפה אופן הראיה שלך את פערי הדורות והאופן בו אתה מחליק את נקודות העימות. 

        18/2/10 23:25:


      אחאב ידידי היקר

      (-* כוכב מחופש

      אהבתי מאוד לקרוא את הסיפור

      וקראתי אותו בשקיקה

      ביחוד אהבתי את "התרגיל" שעשו למרים הסטודנטיות וביתה (-:

      "מעז יצא מתוק"...........

      תודה לך ידידי

      מזמינה אותך לפוסט שכולנו מנהלים

      " משניכנס אדר מרבים בשמחה"

      סקרן?.. בוא להציץ קריצה

      מחיה

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=1462021

        18/2/10 23:02:


      הרבה תודות לכם- ידידיי המגביבם והמככבים

      חוץ מתמונת הכלב - כמובן שאין קשר למציאות

      אבל המציאות מאד קשורה....:)

        18/2/10 22:48:

      נ ה ד ר !!!

      כתוב כל כך יפה. רעיון עם מוסר השכל...

      נהניתי כל רגע מהתאורים שלקוחים כאילו ממציאות אמיתית, שאולי היא באמת כזאת.

      שאפו !

      רמי

       


       

        18/2/10 22:29:


      תודה,

      סיפור מקסים!

        18/2/10 22:01:


      נוגע ללב.

      לרגע זה הזכיר לי רק ברעיון הכללי משהו ישן שסיפרו לי בילדות על האיש הענק והגן שלו.

        18/2/10 21:55:

      :))) *

      חחחחחחחח

      מאוד יפה

      אהבתי

      כוכב

        18/2/10 21:37:


      איזה כיף של סיפור וכמה חכם..

      לפעמים אנחנו זקוקים לאיזושהי כניסה מפתיעה בחיינו,

      כדי שתגרום לשינוי קיצוני שלשמו לא פיללנו...

        18/2/10 21:37:
      נחמד, מצא חן בעיניי.
        18/2/10 21:31:

      *מסכימה עם הסבתא, הכלב הוא המתנה היפה ביותר שאפשר לקבל.
        18/2/10 21:15:
      יפה. אהבתי..   Dog Animation _ dinamobomb
        18/2/10 21:11:
      המבוגרים עוד לא קלטו שהילדים מדברים ישירות בלי מסננים, משום שהפנימיות שלהם מסוננת וטהורה מראש. סיפור נחמד. (-: 
        18/2/10 21:10:
      תודה על תשומת ה   

       

      לאבירי הקפה, ולנסיכות יערת- הדבש.

      בברכת חג שמח כאן על מגש.

      המתיקו בייןגבינות , וגם ייאש.

      כי מתוק הוא מתוק הוא ,

      ואין כל חדש.

        18/2/10 21:09:

      יופי, חייכת אותי.

      את הכוכב היומי כבר הוצאנו על הגולגולת אז הכלב יחכה למחר.

       

       

       

        18/2/10 21:03:


      כוכב

      אוהבת את כתיבתך.

        18/2/10 21:00:


      חחחח יפה :))

       

        18/2/10 20:53:


      אין מילים: אתה יודע לספר סיפורים.

       

      מרותק עד הסוף...ותמיד הסוף מפתיע

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין