כל בלוג צריך להתחיל ממשהו...

כשהייתי קצת יותר צעיר (וללא ספק הרבה יותר טיפש), כמעט שלא השתמשתי ברוסית, שפת אמי. חייתי עברית, נשמתי עברית, כתבתי עברית - רק בכדי לגלות בסופו של חשבון שכשאתה מדבר עברית נכונה, ההפיכה שלך לאטרקציה בלתי נמנעת. ובעוד התעקשתי לומר "הן תלכנה" (במקום "ילכו" היוניסקסי והבטוח) ו"חמישה שקלים" (כשהמוכר במזנון, שכתב "מיבצע" ו-"פינקס" עם יו"דים מיותרים, דרש ממני "חמש שקל"), הרגשתי כמו חיה משונה, בבון שתכף יזרקו עליו במבה. למען האמת, דמותו של "רועי / יורי" ב"ארץ נהדרת" מתמצתת היטב חלק מחוויות בית-הספר שלי. ICQ רק התחיל אז, על וידאו-צ'אט לא חלמנו, אבל לא הייתי צריך את כל אלה בשביל שירדו רצח עליי ועל העברית התקנית שלי.

כשהתבגרתי והתחלתי לחלטר בעיתונות, מובן שרציתי לעשות את זה בשפה שהייתה שגורה בפי. הייתה זו דווקא עברית - הרוסית שבפי קרטעה באותה התקופה. ברם, יחסם של העורכים הרבים שאותם פגשתי היה שונה. "ספר לנו משהו על הרוסים", הם ביקשו, "משהו שאנחנו עדיין לא יודעים". בכך הייתה הכוונה, ככל הנראה, למשהו שלא סופר במאות הסרטים ההוליוודיים אודות הרוסים המשונים ההם, שתייני הוודקה שמתקנים תחנת חלל במכות מגל ופטיש על הדשבורד, ובמאות הכתבות הישראליות על הרופאים והמהנדסות שהפכו (באורח פלא) למאפיה וזונות ברגע נחיתתם בשדה התעופה בלוד. [ואני אומר - מיקמתם את שדה התעופה שלכם בלוד, אז על מה אתם מתפלאים בדיוק?!]

השימוש שהם מצאו לי, לעברית הרהוטה שלי ולהתמצאות המפתיעה שלי בישראליאנה היה אחד ויחיד - היה עליי לתעד בשפה קריאה ובצורה פופולרית את מעללי הרוסים בארץ הקודש. לקחתי על עצמי את התפקיד תוך חריקת שיניים וסינון קללות (ברוסית, כמובן), והתישבתי להשלים פערים בשפה ובתרבות המגזר. אלא מה - גיליתי שלמרות שקיים עניין רב ואותנטי מאוד (מה זה אותנטי?) בקרב הישראלים (Aborigenus vulgaris) כלפי הרוסים ומנהגיהם המשונים, העניין הזה מסתיים והופך לניכור מוחלט בדיוק ברגע בו אמורים הרוסים לתפוס את מקומם בחברה - לא כקופאיות, מאבטחים ונהגי שודים, אלא כאקדמאים, מנהלים, פקידי ממשלה, רופאים ועורכי-דין. תתפלאו, אבל העברית שלהם כיום טובה יותר מזו שהייתה לסשה ארגוב כשהוא הפך למלחין הלאומי, ועדכנית יותר מזו של ח"נ ביאליק, המשורר הלאומי.

בכירי המגזר הרוסי נוהגים להתלונן על "תקרת זכוכית" מסוימת שאותה אף רוסי לא עבר עד כה, ושמפרידה בין כלל הציבור הרוסים לבין העילית האמיתית של המדינה הזו - עילית ההון והשלטון, לצורך העניין. תאמרו ודאי על כך, שיש לנו את גאידמק ואת יתר האוליגרכים - אבל כל אלה עשו את הונם בחו"ל, ולו היו מעוניינים לנהל את מרבית עסקיהם בארץ מבלי לדעת למי לתת שוחד [רמז - מכבסת הכסף הלאומית שוכנת כיום בכיכר פריז בירושלים], היו גומרים אולי כמו גרגורי לרנר. סליחה, צבי בן-ארי.

אני לא מתלונן על קיומה של תקרת הזכוכית. כבר שנים שאני הולם בה עם פטיש אוויר ללא כל הצלחה, אך למען האמת, אני מעדיף לצאת מנקודת ההנחה שהיא לא קיימת, להמשיך לעבוד ולספק לקהל הקוראים העברי את הבידור מבית אמא רוסיה. לדעתי קיומה הוא עלבון לאינטליגנציה שלי, ולו הייתי טורח להתיחס אליה בכל רגע, הייתי אף מגדיל ומגדיר זאת כהשפלה נלוזה של המאמץ שלי להשתלב בחברה הישראלית - מאמץ שרוסים רבים בחרו שלא להשקיעו כלל.  

בינתיים, פטיש האוויר שלי מוסר שתקרת הזכוכית לא צפויה להישבר בקרוב, ולכן בחרתי לפתוח בלוג שעוסק בה ובאנשים שחיים מתחתיה. הרפובליקה ה-16 של ברית-המועצות קמה לתחיה בישראל, על-ידי מיליון דוברי הרוסית שבה, והיא כבר מחממת מנועים על מנת לספק לתושביה תחליפים לממסד הרעוע של המדינה העברית. אל תזכירו את ליברמן - ליברמן הוא רק ההתחלה... בינתיים, אני מבקש מהקוראים להתעלם מההערות שאבחר לנכון להעיר לגבי המדינה, הממסד, אוכלוסיית הילידים וגם לגבי הרוסים עצמם - פשוט קראו בלי משוא פנים, ואולי תלמדו משהו שלא ידעתם קודם.

מזגו לכם כוסית וודקה, התרווחו בכורסאות. הרפובליקה ה-16 יוצאת לדרך.