"אם אי פעם אעזוב אותך, שלא תגידי שלא אמרתי לך..." שר הסולן של "דם, יזע ודמעות" והתייפח באופן כה בלוזי, שפשוט סילק כל נימת גיחוך או זילזול ממאזיניו. זה היה קול של גבר שהיה שם ויודע איך זה מרגיש וזו גיטרה שבורת לב ומפוכחת, שמנסרת לשניים את האוויר, כמו קוסם שמנסר את העוזרת שלו. גם מיקי היה שם. הוא הרגיש את הכאב הצורב בבטנו ואת הגעגוע שזולג מעיניו ומותיר חטטים בעורו, כאילו נהג לבכות מי אש או חומצה קאוסטית. חודש חלף מאז ניהל את השיחה ההיא מול מעיין ונראה כאילו רק אתמול מגדל הקלפים התמוטט לנגד עיניו. הוא עזב אותה למרות שאהב אותה, ארז מזוודה קטנה שתפסיק לו לשבוע ונסע לבית הוריו. הוא היה אופטימי וחשב שזה ישנה משהו. שהיא תילחם עליו. עליהם. זה לא קרה. כך שבוע הפך לחודש, וכך מיקי נותר רק עם מוסר השכל מתסכל במיוחד, הנוגע להצבת אולטימאטומים שאינך יכול לעמוד מאחוריהם ולשאת בתוצאות שלהם.

 מבחוץ, הוא תמיד העמיד פנים בצורה טובה. שחקן. אימא שלו נהגה לומר שיכול היה להפוך לשחקן מעולה ב"הבימה", אם רק היה רוצה, אבל גם הפטירה ואמרה " אהה שחקנים לא מתפרנסים, משחק זה לנשמה, לא הולכים עם זה למכולת". היא עצמה הייתה שחקנית פעם, לא ממש מקצוענית אבל היה לה כישרון טבעי לדרמה ובשביל בחורה נאה בת 22, זה הספיק כדי להיות מלוהקת לכמה הפקות קטנות בתיאטרוני פרינג' זניחים. כאלה שנהגו להעלות מחזות באולמות קטנים וטחובים בדרום ת"א ויפו. בכל אופן, התפוח של מיקי לא נפל רחוק מהעץ של אימו, והוא נהג להסוות את רגשותיו בצורה מעוררת השתאות, מעין "פוקר פייס" עטור פאסון. זה לא שהוא היה מאותם הגברים שלא מעיזים לפרוץ בבכי בפומבי. הוא דווקא הבין את הערך הרב, את תחושת ההקלה והפורקן שבכי הגון מסוגל להעניק לו ולא ראה בכך בושה. עכשיו, גם השחקן הכי טוב בתיאטרון של אימא שלו כבר לא הצליח להתאפק.

 הוא שכב על מיטת היחיד בחדרו הישן שבבית הוריו, שבילדותו היה נראה רחב ידיים כתבל ועכשיו הנה נדמה כאילו קירותיו העירומים והמתקלפים סוגרים עליו, משל היה עליסה בארץ הפלאות שאכלה את העוגייה שגרמה לה לגדול למימדי ענק. לידו עוד היה מונח המגש ועליו המאכלים האהובים עליו שאימו טרחה להכין עבורו, רק שיאכל משהו וירגיש טוב יותר. האוכל בביתו היה יותר מדלק בערה לגוף. אכילה הייתה כרוכה בטקסיות מרובה, מהולה בקדושה וחרדה, מהסוג שרק צאצאי ניצולי השואה יוכלו להבין. שעות עמדה חדווה במטבח, כאילו היא מתרגשת מכך שסוף סוף יש לה למי לבשל, או לטגן או להשתמש בהמון מלח או סוכר- " כי בגיל שלה ושל אבא כבר צריך להיזהר והבדיקות האחרונות שלנו היו גבוליות". היא עמלה על הכנת השניצלים הישראליים שלה, בהם כה התגאתה. עשרות סכינים היו לה, מכל הסוגים והגדלים, אך היא התעקשה לפרוס את חזות העוף בעזרת סכין המטבח הקטנה והקהה שלה, זאת שמעולם לא עזבה את מטבחה.

 על השיש עמדו שתי קערות- באחת בלילה של ביצה, חרדל דיז'ון, מלח ופלפל, ובשנייה פירורי לחם זהובים. על הכיריים עמדה המחבת מלאת השמן, ורק חיכתה לרגע המזכך בו יטבלו חזות העוף הפרוסים דק-דק במעמקי אותו השמן הלוהט ויונחו על גבי משטח הטפלון. או אז יעטפו השניצלים במיני רחש ובחש, פצפוצי עונג וקילוחים שמנוניים ויהפכו מנתח חיוור ומאובק לתאווה לעיניים ולחיך, זהובים-זהובים ושוליהם חוצים את גבולותיה הצרים של המחבת ומדיפים ניחוחות של אושר ונחמה בכל אשר תפנה, כמו הייתה חדווה לכהן בבית המקדש, המבעיר את המור שהגיע בשיירות הגמלים היגעים מתימן, ומפיץ ריח בושם חריף בהיכל.

 כך, הגיחו אל חדרו של מיקי מגשים ועליהם מונחים בערימה, שניצלים טריים ומהבילים. חדווה עוד זכרה איך מיקי היה טורף ערימה שכזאת כשהיה שב הביתה לשבת, אחת לכמה שבועות, במהלך שירותו הצבאי, אך הדברים לא היו כתמול שלשום. זה לא היה המיקי שהכירה עוד. הוא כבר מזמן לא היה הילד שלה, אלא סוג של בן כלאיים. כזה שניתן למצוא בקבוצת הגילאים שמקדימה את העשור השלישי לחייה. הוא היה נראה עייף ותשוש מהלילות חסרי המנוחה, בהם הצליח להירדם רק מתוך עילפון חושים. עיניו הטרוטות האדימו וכמו יצאו מחוריהן, שהיו מוקפים בטבעת חומה-אפורה, עכברית ודהויה. שיערו החום, שעד לפני כמה שנים עוד כיסה כליל את פדחתו וצדעיה, הפך מקליש ודליל, מגלה קרקפת חיוורת. היא נזכרה בפעמים הרבות מספור בהן הייתה מלטפת אט את ראשו, מעבירה אצבעותיה בין שיערו הרך ושרה לו שיר ערש מתוק ותמים. הדמעות נקוו גם בעיניה. היכן הלך אותו ילד חמד שלה ומיהו אותו גבר צעיר, כפוף קומה ושבור רוח, שישן כעת במיטתו? אין אימא בעולם המסוגלת לעמוד מנגד ולראות את ילדיה מנתקים אט-אט אחיזה מסיבובו הבלתי פוסק של כדור הארץ, מכוחות האינרציה והכבידה שכופים עלינו שפיות מקורקעת, וגם חדווה לא הייתה מסוגלת עוד.

 "מיקיוש חמוד, בוא תאכל משהו. אתה נראה חיוור ואתה חייב לאכול משהו ולקבל קצת כוח. אתה חייב לקום קצת מהמיטה, החיים שלך לא נגמרו עדיין. אתה עוד ילד צעיר, כולה בן 27...מיקיוש, קום קצת ותאכל את השניצלים שאתה כל כך אוהב..." היא פנתה אליו בתחינה, כאילו היא מבקשת להציל אותו מהעתיד הנורא הצפוי לו, אותו היא כבר הספיקה לחזות בניסיונה הרב ומרגישותה המפעימה.אי היענותו של מיקי לתחנוניה ואדישותו לא הפתיעו אותה כלל, שהרי היא הכירה יותר מכולם את בנה וידעה שמעולם לא היה מרוסק כפי שהוא חש כעת. הילד שלה הרעיב את עצמו מרוב יגון והנה היא עומדת למראשות מיטתו ומנסה לאסוף את השברים שנותרו ממנו. היא הבינה שהאוכל לא יוכל לתקן הכל וגם רצתה לומר משהו, לדבר עימו גלויות מן הלב ולשתף אותו ברגשותיה, בפחדיה הקמאיים והאימהיים, אבל היא מיאנה לעשות כן כי חשה שאין מילים מנחמות באמת באמתחתה. היא רק עמדה והביטה בו בעיניים כלות ובאישונים בוערים. הוא הסיט מבטו והתמקד בנקודה דמיונית על התקרה. מסרב להתמסר, לחוש כמו הילד הקטן שלה שוב, גאוותן מדי.  

 איזה מין קרב אבוד מראש, מר ואכזר, הציב בפניה הגורל. הנה היא, האישה שהפיחה חיים בכאב ומרורים בבנה הקטן, בן הזקונים והתפנוקים, אותו טיפחה וגידלה באהבה אימהית חמה ומכילה, עמדה להפסיד לאישה הצעירה והיפה, לה היה נתון ליבו כעת, ושבעקבותיה היה נדמה כאילו הוא נמוג ומרפה מחייו. היא- היא שהייתה לחברתו הטובה ביותר, עימה חלק סודות כמוסים, היא שמנעה שינה מעצמה ימים ולילות מרוב דאגה לגור שלה, היא שהניקה, חיתלה, חינכה והרעיפה חיבוקים ונשיקות, היא איבדה את מקומה הבלעדי לאישה זרה, שרצתה רק לקחת ולא לתת דבר בתמורה. כמה נורא הוא המסע תחת המלל הפסיכואנליטי, הפרוידיאני, שהפך אהבה כה עזה בין שתי נשמות תאומות, לצעידה בגיא צלמוות ולעמידה מול תהום הניכור האדיפאלי, בו חשקה נפשו של בנה באישה אחרת. כמה איומה היא תחושת הבערה בידיים הרוצות לחבק חזק את כתפיו הרחבות וללטף את ראשו, להסיר כל רע בעזרת משק שפתיים על לחיו הבוכייה עטורת הזיפים הסרפדיים, לנוכח חומת המוסכמות, התוחמת את האסור והמותר שבין אם לבנה, שהפכו עתה לאישה מזדקנת מלאת מצוקה, ולגבר צעיר שכורה לעצמו בור ללא תחתית.

 היא הניחה לו, הסתובבה ויצאה מן החדר. היא מחתה דמעותיה החרישיות, שחלילה לא ייראה אותה נשברת ודמותה האצילית תיסדק כמו בובת חרסינה זכה. הוא נשא עיניו המושפלות והביט בגבה. רק אז יכול היה להתגבר על המבוכה הרבה שבלמה את פיו ומנעה ממנו לבקש את חמלתה. "תודה אימא" הוא אמר. כבר שנים שלא קרא לה אימא, והעדיף את שמה, משל היו חברי ילדות עמוסי זיכרונות מהטיול השנתי בבית הספר. הוא שב לנעוץ מבטו בתיקרה, כנזיר בעיצומו של נדר שתיקה סגפני. הטלפון שלידו לא צילצל ולא רטט ובמוחו הקודח הוא רקם לעצמו תילי תילים של מעשיות מונעות מקנאה עיוורת לאהובתו הרחוקה. הוא היה בטוח כי ממש בזה הרגע היא עם מישהו אחר, טוב ממנו אך לא טוב כמותו עבורה, המוחה את דמעותיה בשעה שהיא ממלאה פיה באיבר המין הזקור שלו. חימה עלתה בעורפו, סומרת פלומה עבה שהסגירה את הזמן הרב שחלף מאז הסתפר לאחרונה, רגשות הכאב התעצמו והפכו לכדור אש שאיים להצית את נחיריו המנופחים, באופן שיעניק לו יכולת פלאית של דרקון קסום, ועימה יוכל להנחית מכת שלהבת ניצחת בנשיפה אחת, על מעיין ועל ממלא המקום רב האון שלו.

 מחוץ לחלון חדרו, הוא יכול היה לשמוע את יללות הכלבים בגן הציבורי, והערב שירד עטף את עולמו בחשכה. הוא רצה גם כן ליילל אל הירח עטוי ענני החורף העבים, אך זינק ממיטתו ויצא אל המרפסת לעשן סיגריה ולשתות כוס קפה שחור. חדווה גם כן ישבה שם. גם כן עישנה את הסיגריה הארוכה שלה, מאבכת עשן כמו ערפל מתקתק, ולוגמת מספל הקפה שלה.

 "טוב שבאת" היא אמרה והידקה את הסוודר שלבשה לגופה. הצינה יצאה מן הלבבות וחדרה אליהם באוויר היבש והמקפיא, האופייני כה להרי ירושלים, שדלקו מסביב כמו אש התמיד שבבית המקדש.

 "כן, לא יכולתי יותר לשבת שם, הרגשתי שאין לי אוויר" ענה לה ותחב את הסיגריה לפיו. שנים חלפו עד שהסכימה שיעשנו יחדיו ותמיד האשימה את עצמה על ששימשה לו כדמות גרועה לחיקוי בכך שעישנה בעצמה. "בסדר גמור, העיקר שבאת לארח לי חברה. מאז שאבא שלך קנה את כורסת הטלוויזיה החדשה שלו, הוא כאילו שכח מקיומי" השיבה לו בחיוך מריר.

 "פולניה אחת! תפרגני לו קצת, מה יש?" הוא עטה על פניו חיוך ובת צחוק מקרטעת בקעה מגרונו החרוך." סתם נו, אתה יודע שאני צוחקת, אבל מיקי, אני רוצה שתדע שאנחנו מאחורייך. אני יודעת שקשה לך מאוד עכשיו וכן, אני דואגת לך, אבל אני מכירה אותך ואתה תתגבר" אמרה בטון אופייני לפוליטיקאי שנאלץ להסביר לעם על המלחמה שבפתח או המשבר הכלכלי שעומד לפקוד אותם.מיקי משך באפו ואמר: " ברור, אני אתגבר וזה רק משבר קטן וזה חולף. סתם, אני פשוט רוצה שהכל יעבור כבר ואצא מהמצב המגוחך הזה שבכל רגע נתון אני יכול לצחוק או לבכות מכלום"." אתה תצא מזה, ילד שלי, רק הזמן..."

" רק הזמן ירפא את הפצעים" קטע אותה, " כן אימא, שמעתי. יש לך עוד כמה קלישאות בשבילי?" הוא נעץ בה את אחת ממחטיו המילוליות, במה שהוא כינה "דיקור ציני"."

לא, מיקי, אין לי. אני אוהבת אותך ורוצה בטובתך, זה הכל", החזירה לו כמי שרגילה הייתה לתשובות מהסוג הזה אצלו."

אני יודע אימא, ובאמת תודה על הכל. רציתי לספר לך משהו שנזכרתי בו עכשיו, כששכבתי במיטה"."

מה?" היא השתוממה וגופה רכן קדימה לעברו.

" את זוכרת, אז כשהיינו בהשבעה שלי בכותל, בסוף המסלול?" שאל והיא הנידה ראשה בחיוב." אז זו הייתה חוויה מדהימה עבורי. מאוד מרגשת. שמחתי כל כך מזה שאתם שם בקהל, ורציתי לגרום לכם גאווה"

" באמת הסבת לנו המון גאווה, מיקיוש, וזה באמת היה ערב מרגש במיוחד"

" אז זהו..." אמר, "אני זוכר שעמדתי שם וכולי קרנתי מאושר והסתכלתי בכותל. את יודעת, באבנים הענקיות והעתיקות האלה, שעומדות שהם כבר אלפי שנים ומסמלות כל כך הרבה. חשבתי על הצנחנים שבכו אז בכותל בששת הימים, וחשבתי למה בעצם הם בכו. הם בכו כי הם הגיעו לכותל? לא נראה לי, כולה אבנים. נכון, עתיקות וסמליות, אבל עדיין אבנים. ואז נפל לי האסימון..." הוא עצר, בלע רוק ועיניו נדלקו בהתלהבות.

" אז למה הם בכו, מיקיוש?" שאלה חדווה.

" הם בכו כי למרות שהם היו צנחנים "גברים-גברים" כאלה, הם בסך הכל היו ילדים במדים שאכלו שבוע של חרא במלחמה, וכל מה שהם רצו זה לחזור הביתה לאימא שלהם. ואני עומד ומסתכל על האבנים הללו, הקדושות, שאסור אפילו להפנות אליהן את הגב, ושואל את עצמי איך זה יכול להיות שאנחנו כבר אלפי שנים הורגים אחד את השני בשם הסלעים האלה, כשהקדושות היחידות בכל הסיפור הזה, הן אתן. האימהות שלנו... אם כבר, אז אתן הקדושות..."

" בוא בוא, ילד חכם שלי" אמרה לו חדווה וחיוך ננסך על שפתיה " עזוב שטויות, ותביא לי חיבוק. קדושה או לא קדושה, חיבוק אחד מגבר צעיר וחתיך כמוך, עוד לא הרג אף אחת...".

מיקי צחק ועטף את זרועותיו סביבה. חדווה הצמידה לו נשיקה על מצחו, כמו שהייתה עושה תמיד כשחשדה שיש לו חום גבוה והוא חולה. קולות המואזינים, שקראו למאמינים להגיע לתפילת הערבית במסגדים, החלו לבקוע מכל עבר ויצרו מסך קקופוני צורמני ופיוטי כאחד. גשם ירד באותו הלילה על העיר העתיקה ושטף את האבנים שכבר ראו הכול ושתקו. כמו אימא מבוהלת מול בנה התועה, שרגליו יכשלו וימעדו, פעם אחר פעם, עד אשר ילמד ללכת.