כשהייתי בן חמש רץ אחרי בחצר של גן רימון ילד אחד שקראו לו עופר אילת עם אבן גדולה בידיים, וכשהגיע קרוב מספיק אלי תקע לי אותה בראש. אני לא זוכר את כל מה שקרה אחר כך לפרטי פרטים, אבל בבית החולים הכניסו לי שתי קלמרות מפלטינה כדי לאחות מחדש את הדורש איחוי.

ארבע עשרה שנים מאוחר יותר נזדמן לי לעבוד בנגריה צבאית בבסיס גדול לא רחוק מאשקלון. הנגריה הופעלה על ידי שלושה אזרחים תושבי אשקלון - יהודה, מירו וחיים - שנראו לי שלושתם מבוגרים מאוד למרות שבטח היו צעירים יותר ממני כיום. בכל פעם שמירו ואני היינו יוצאים להתקין ארון מדפים חדש בלשכה חדשה של מפקד חדש והוא היה מבקש ממני - בפה מלא מסמרים - להעביר לו קלמרה, הייתי חושב על עופר אילת. אין לי מושג מה קרה איתו אחרי תקרית האבן ההיא, ואין לי בזכרון הרבה יותר מאשר ילד קטן ובהיר עם משקפי ראייה, אבל אני זוכר ששנה מאוחר יותר משפחתו עזבה את נצרת עילית, והגננת סיפרה לנו שהם עברו לאילת. זה תמיד הצחיק אותי, שעופר אילת עבר לאילת.

לפעמים כשאני יושב סתם ואין לי מה לעשות - שזה המון פעמים ביום - אני ממשש איזה שילוב של בליטה ושקע מעל הרקה הימנית שלי וחושב עליו, על עופר אילת. פעמים אחרות, כשאין לי שוב מה לעשות, אני חושב על הנגריה הצה"לית ההיא, שסיפקה לי למשך חודשים אחדים מחבוא חמים ונעים מן השירות הצבאי בעודי ממתין לאיזה קורס שיכשיר אותי להיות חייל מן השורה.

ביום בו הגעתי אל הנגריה ביקש ממני יהודה, רב הנגרים, שאפרוש את ידיי לפנים, הביט בעור הצח והלבן העוטף אותן, נאנח ואמר: "כלי עבודה אתה לא תחזיק כאן אצלנו עם הידיים האלה שלך". אחר כך ניסה לברר מה אני יודע לעשות, ומשהשכיל להבין שבתחרות מתמטיקה פנים-נגרייתית אני לוקח את המקום הראשון בהליכה, אמר שאהיה אחראי על חישוב כמויות של חומרי גלם ועוד כיוצא באלה עבודות, שמרובה בהן השימוש בראש על פני זה שבידיים. ביום ראשון שאחרי כן כינס את כולנו בהתרגשות רבה והודיע שנפלה בחלקנו משימה גדולה. ביום חמישי של אותו השבוע יתקיים טקס השבעה של טירוני שריון ברחבת הכותל ועלינו לגזור אותיות עץ ענקיות שירכיבו את המשפט 'תדע כל אם עברייה כי גורל בניה הופקד בידי מפקדים הראויים לכך', או אולי 'לא הטנק ינצח כי אם האדם'. הוא שם בידי ערימת אותיות גזורות מנייר בריסטול בגוונים שונים ופקד עלי ללכת למחסן העץ ולחשב את מספר הלוחות הדרוש לביצוע המשימה.
מצחיק לחשוב שכלל לא ידעתי אז שהאות שהופקדה בידי נקראת הדסה, אחת האותיות היפות בשפה העברית, שהיום אני מרבה להשתמש בה ואף מכיר היטב את מוצאותיה והקורות אותה לאורך השנים.

לקחתי את מגזרות הנייר, הלכתי אצל מחסן העצים, פרשתי לוחות אחדים על הרצפה והתחלתי לשבץ את האותיות, תוך שאני משלב אותן זו בזו, ח' כנגד ח', י' בתוך מ' סופית וכך הלאה, עד שהגעתי לשימוש יעיל במספר מצומצם של לוחות עץ ובמינימום פחת.
כשחזרתי למשרדו והודעתי לו כי לביצוע המשימה נדרשים תשעה מטרים מרובעים של עץ נאנח שוב את אנחתו שהיתה מיועדת ללא-יוצלחים שכמוני, ואמר: "לא רק שאסור לתת לך מסור בידיים, גם לחשב עץ אתה אינך מסוגל".

לקחתי אותו למחסן העצים והראיתי לו את כל האותיות כולן פזורות על גבי משטחי העץ. יהודה הביט במחזה כמסרב להאמין, מעולם לא עלה בדעתו שניתן להוציא את האות י' משארית העץ שיש בחלל המרכזי של ת', מעולם לא עלה בדעתו ששני חלקיה של האות ה', אינם מוכרחים להיות מסודרים כפי שהם מופיעים בדפוס בזמן שאתה מנסה לנסר אותם מתוך לוח העץ.
הפליאה בעיניו היתה גדולה כפי שהיתה כשהיה מבקש ממני להסביר לו כיצד ייתכן שמטוס העשוי עשרות טונות של ברזל מצליח לעוף בשמיים. "אבל איך, איך ציפור כל כך גדולה מברזל יכולה לרחף לה סתם בשמיים בלי ליפול?" היה שואל אותי בהשתאות בעודנו יושבים על גבעת חול קטנה בשולי כביש צדדי בין רחובות ליבנה, לא רחוק מתל-נוף, מתבוננים בציפורי הברזל הממריאות ואוכלים לאיטנו את הסנדוויצ'ים שאשתו הכינה לו מוקדם יותר באותו בוקר.

אהבתי אותו, את יהודה, וסופו של דבר גם הוא אהב אותי. למרות שבטח כעס מאוד שלא הופעתי לבר המצווה של הבן שלו - שאת ההגהות להזמנה שלה עשיתי בחפץ לב, וגם אישרתי לו שהיא נראית מצויין, וגם נסעתי איתו לבית דפוס קטן באשקלון לבחור גוון לנייר. אולי בעצם הוא ידע שאהיה מעצב גרפי יום אחד, הרבה לפני שאני עצמי חשבתי על זה.

אני זוכר גם איך בצהרי יום אחד באוגוסט ארבע שנים לפני שפגשתי את יהודה, עמדתי באמצע הערבה עם פקח אחד של רשות שמורות הטבע. מימיננו שממה ומשמאלנו שממה ומעלינו שמש קטלנית, ואנחנו דופקים מוטות ברזל אל תוך האדמה היבשה כדי להקים מכלאה לעדר של שלושים וששה ראמים לבנים שעשו עלייה מארה"ב לישראל. הם היו כל כך יקרים, הראמים, שאיש לא רצה שיתחילו להזדווג עם הראמים תושבי הארץ ויאבדו מלובן פרוותם אט אט, ועל כן נדרשנו להקים מחיצה בינם לבין המקומיים. פואד, כך קראו לפקח, עמד על כסא עצוב והחזיק בידו טוריה, ואני עמדתי על האדמה, שהייתה עצובה לא פחות, והחזקתי את מוט הברזל, כדי שיוכל לחבוט בקצהו העליון עם הטוריה. התקדמנו לאט והזענו הרבה והיה בכלל לא נעים. ובשלב מסויים בעוד פואד חובט בראש העמוד, התעייפה גם ידית העץ של הטוריה מן המאמץ ונשברה, משגרת אגב כך את ראש הברזל שלה לכיוון הארץ. אלא שראשי ניצב בתווך והיה זה שעצר את מעוף גוש הברזל, שגם אם לא היה גדול וכבד כמו ציפורי הברזל בראשו של יהודה הנגר, הרי שהיה מאסיבי מספיק ותנועתו מהירה דיה כדי לחרוץ חתך נאה בקדמת ראשי ולהציף את פני וגופי בשטף חמים ונעים ומסמא עיניים של דם.
מאוחר יותר, בבית החולים יוספטל באילת, הציע לי סטאז'ר צעיר שבדיוק סיים את משמרתו (או כך חשב לפחות), כי מוטב לתפור את החתך ללא הרדמה. כנראה שלא היתה לו סבלנות להמתין עד שחומר ההרדמה ישפיע את פעולתו. מכיוון שאמר את הדברים בכובד ראש, הנחתי שהוא יודע על מה הוא מדבר והסכמתי.
זה נורא כואב, תדעו לכם, כשתופרים לך את הראש ואתה בהכרה מלאה. זה הרבה יותר כואב מאבן על הראש בגיל חמש או ממעדר בגיל 15. אל תנסו את זה אפילו, אם אתם לא מוכרחים.

ולמה אני נזכר בכל הסיפורים האלה? בגלל החלום מן השאלון.

אם כבר חלום, אז אני מבקש לחזור על הכל מהתחלה. יום אחרי יום, דקה אחרי דקה.

וזה לא שלא היו כמה רגעים עלובים. חלק אני בטח אפילו לא זוכר או מעדיף לשכוח. היו ימים רעים פה ושם ופה, הרבה דרמות, קצת טרגדיות, תסכולים, מבוכה, לעיתים אפילו בושה של ממש. שום דבר אמנם לא יותר נורא מהרגע שבו גילה היפה נטשה אותי בגיל 17 למען מישהו בן 20 מסיירת גולני שעקף אותי בסיבוב על אופנוע גדול. ואני נותרתי לבד עם השיער הארוך שלי והג'ינסים הקרועים, וכל הבוב דילנים והג'ון לנונים שבעולם לא יכלו להושיע אותי מצערי. אבל הנה גם זה עבר, ואם אני מהרהר בעניין ברצינות הרי שלא רק שאלה החיים הכי מוצלחים שהיו לי עד כה, אלא שהם ממש אחלה, ואני לא רואה למה לא לגלגל אותם שוב מהתחלה.

זה החלום שלי.

‫---‬

טוב, הבטחתי שנה ומשכתי עוד חודשיים מעבר אליה. נראה לי שהכתיבה במתכונת הזו קצת מיצתה את עצמה. עוד מעט אחדים מכם יתחילו להתעייף ולקום ולעזוב בחסות החשכה ועד שאקלוט שנהייתי פאתטי זה כבר יהיה הרבה מעבר לזה.
חוץ מזה אני מוכרח להתפנות בחודשיים הקרובים למאמצים במקומות אחרים ואני בכל זאת לא רמבו שיכול הכל כל הזמן.
אני לא אסתלק לגמרי, כמובן, כי בשום מקום לא קיבלתי יחס כל כך טוב למשך זמן כה רב, וצריך להיות ממש מפגר כדי להזניח דבר שכזה סתם ככה. אני אחשוב על משהו שיהיה מעט פחות תובעני ושבכל זאת יצליח, אולי, לעורר איזשהו עניין.
טום וייטס אמר פעם בסוף הופעה שהוא מודה לכל מי שבא, שהוא היה מרגיש אידיוט אם היה עומד על הבמה מול אולם ריק. חבר שלי מאיר - שמת לפי שבועיים - אמר לי פעם שאם לא היו קונים את הציורים שלו היה מפסיק לצייר והולך להיות נגר.

מזל שקפצתם לקרוא, הרי יהודה אמר לי כבר בגיל 19 שנגר אני לא אהיה אף פעם.


שבת שלום ולהתראות.