זה עתה סיימתי ליצור את הפורטרט של ג'ים מוריסון המופיע כאן, וכעת אני מרשה לעצמי לצרף לו מספר הגיגים אודות האמנות הדיגיטלית, ומקומה בעולם האמנות המסורתי.

האם יכולים אתם לנחש כיצד נוצר הפורטרט הזה? בעבר יצרתי עבודות דומות בעזרת עפרונות ומרקרים צבעוניים. העבודה הספציפית הזאת מעולם לא ראתה דף נייר, והיא כל כולה יציר המחשב. מהי המשמעות של זה? האם בזכות כך עבודה זו יקרת ערך יותר או פחות? האם זה כלל משנה עבור הצרכן?

עבודה שיצרתי על גבי הנייר היא ייחודית, במובן זה שאין שני לה, ואמצעי הדפוס המתוחכמים ביותר העומדים לרשותנו לא יוכלו לשחזר אותה בדייקנות. מקובל לחשוב שבייחודיות זו טמון ערך, משום שכל דבר נדיר ערכו עולה, ודבר מה שהוא יחיד סגולה - על אחת כמה וכמה.

אולם העבודה שלפניכם נוצרה לחלוטין במחשב. אין לה "עותק מקורי" (למעט הקובץ, אם תרצו). אם ארצה להציג אותה על גבי נייר או קנבס, אהיה חייב להדפיס אותה באמצעי זה או אחר, ובאותה נשימה אוכל ליצור אינסוף עותקים נוספים. אמנות דיגיטלית שוברת, אם כן, את חוקי המשחק של האמנות המסורתית.

מה מגדיר "עותק", ומה מבדיל אותו מן "המקור"? בעבר הייתה תשובה פשוטה לשאלה זו. לא ניתן היה טכנית ליצור עותק שמשתווה למקור במאת האחוזים, ולפיכך היה ברור איזה הוא המקור ואיזה הוא עותק. אבל נניח שניתן היה ליצור עותק שזהה לחלוטין למקור, במאת האחוזים, עד כדי כך שהאמן עצמו לא היה מסוגל להבחין בין השניים. האם במקרה כזה יש טעם בכלל להבחנה? כנראה שלא.

תחום הצילום האמנותי העניק לנו כיוון מחשבה לגבי פתרון הסוגיה. ברור לכל כי הצלם יכול ליצור אינסוף עותקים מן התשליל שברשותו, ולפיכך הוא מודיע מראש לצרכן כי תודפס סידרה מוגבלת, ולפיכך הלקוח מוגן מפני "אינפלציה" של עותקים ברחבי העולם. הדבר מאפשר להעניק ערך כלכלי מוצק ליצירה. עם זאת לא לעולם חוסן, כבר נודעו מקרים בהן גלריות לא עמדו בפיתוי, ויצרו עותקים מעבר למה שהתחייבו לו, לעיתים ללא ידיעת האמן כלל. לצלם ישנו תמריץ שלא להפר את התחייבותו, שכן אם יעשה כן לא יתנו בו אמון בעתיד, וערך עבודותיו בהקשר של מסחר באמנות ירד פלאים.

מדוע אם כן אין מתייחסים לאמנות דיגיטלית בגלריות, כמו שמתייחסים לתצלומים. לפני מספר חודשים הצגתי בפני בעל גלריה תיק של עבודות דיגיטליות מגוונות, במטרה לקיים תערוכה. תשובתו הייתה כי "הוא אינו מבין בתחום הזה, של אמנות דיגיטלית, ומעדיף להיצמד לאמנות פלסטית מסורתית". התרשמתי כי הוא מדבר בכנות, ולא אומר זאת רק בתור תירוץ. דבריו ביטאו פער פסיכולוגי שקיים בעולם האמנות, מפני להכניס את "הבת החורגת" פנימה - מפני להכיר באמנות דיגיטלית כאמנות "גבוהה" לכל דבר ועניין. בהווה האמנות הדיגיטלית עדיין נחשבת כנחותה ביחס לשאר, כמסחרית.

אני סבור שישנו חשש נוסף שמתגנב לליבות סוחרי האמנות, והוא הקלות הבלתי נתפסת של העתקות ופלגיאט במסגרת של אמנות דיגיטלית. בדיוק כמו במוזיקה אלקטרונית, שמתבססת פעמים רבות על "סימפולים" ושילוב קטעים מיצירות מוזיקליות קיימות (בד"כ וללא היתר), כך גם האמנות בדיגיטלית עושה שימוש פעמים רבות ב Ready made, בקטעי תצלומים ויצירות קיימות אשר מסתובבים באינטרנט, וזאת ללא קבלת אישור נאות מן היוצרים המקוריים. האם די בכך על מנת לפסול אמות זאת כ"בלתי מקורית" או אפילו "בלתי חוקית"?

ובכן, כמובן שהתשובה היא לאו. אמנות מטבעה מתבססת ושואלת מן העבר התרבותי, מבצעת בלי הרף ואריאציות על הקיים, ובאופן זה מפתחת אותו. בעבר הרחוק יכולת ה"סימפול" הייתה מוגבלת מטעמים טכניים, ולפיכך גם נטו יותר להתעלם ממנה. בימינו יכולת ההעתקה מפותחת יותר, אולם במקביל יש גם יותר כלים משפטיים לאמנים להגן על פירות יצירתם. התרבות העכשווית מהווה סוג של זירת קרב בין האמנים הממוסדים, המצליחים (או התאגידים המחזיקים בזכויות היוצרים לעבודתם), אשר מעוניינים להגביל את יכולת הדגימה, ובין אמנים צעירים, חתרניים, אשר קוראים תיגר על חוקי הגנת זכויות היוצרים, משום שהם חשים שהללו מגבילים את החירות היצירתית שלהם.

אינני יודע מה אומרים חוקי זכויות היוצרים על הסוגיה, אולם ברור שישנו שלב מסויים, אשר ממנו והלאה לא ניתן עוד לזהות את המקור, והוא נטמע כליל ביצירה החדשה. מרגע זה העבודה החדשה עומדת בזכות עצמה.  היכן עובר הגבול? מרסל דושאמפ לקח גלוייה של המונה-ליזה, הוסיף לה שפם ועוד כמה שירבוטים, ויצר יצירה עצמאית ומפורסמת. לו היה דה-וינצ'י חי, האם היה רשאי לתבוע אותו לדין? יתירה מזאת, לו היה לדה-וינצ'י מנהל עיזבון, אשר מנסה למקסם את הרווחים עבור יורשיו, האם היה רשאי לתבוע את דושאמפ? זה אולי נשמע לכם אבסורדי, אולם תביעות משפטיות מסגנון זה מתנהלות ברגעים אלו בכל רחבי העולם, בהתייחס ליצירות מעט פחות מפורסמות, אולם מוגנות היטב על ידי חוקי שמירת זכויות היוצרים.