טוב, הנה ההמשך, לכל הסקרנים

זה נמשך אופטימי, מלא ציפיות, הכל היה טוב, חיינו על קו צפון-דרום כמעט שנה. הכרנו את הילדים זה של זו...בנה את בית חלומותיו בעיר צפונית פסטורלית וקטנטנה, ותכננו תוכניות. היתה בעיה אחת, חשבתי שהיא תיפטר עם הזמן. היום הגעתי למסקנה שאי אפשר לפתור מה שלא רוצים לפתור או מה שלא ניתן לפיתרון. הסטטוס שלי היה :גרושה + 1. הוא גרוש + 1 (וגרושה ). היחסים שלי עם הגרוש עלו על שרטון עוד בתחילת הקשר שלנו, בואו נגיד שלא התגרשנו סתם. היתה הרבה פעילות פיזית ומילולית שלילית בקשר (לא מוכנה לקרוא לחיה בשמה), ונפרדו דרכינו בצורה לא סימפטית בכלל. הילד שלי כיום כמעט ולא בקשר עם אביו הביולוגי, האבא לא משקיע/מתייחס/מכבד/מתראה, בקיצור הילד סובל אבל לומד לחיות עם זה. סה לה וי. לא כל אחד נולד למלך ועם כתר על הראש. אבל סומכת עליו, הוא חזק נפשית, בוגר ויהיה לו טוב. יש לו ראש על הכתפיים לבן ה-10 שלי. בקיצור, החלום שלי היה למצוא לו ולי משפחה. התפשרתי על גרוש+1 . אני כותבת ככה ומשתמשת במילים האלה כי ניסיתי לפתח מערכות יחסים במשך 5 שנות רווקותי השניה, עם רווקים. היה נהדר עם אחד (עדיין שמורה לו פינה חמה אצלי בלב), אבל אמא שלו (גרושה בעצמה, לחצה עליו שלא כדאי במשך שנה)התנגדה בעקיפין למרות שאהבה אותנו מאוד ופינקה את עומר כמו סבתא ממש. זה נגמר עם המון כאב. מאז ניסיתי כמה וכמה וזה לא היה זה. כולם נבהלו/פחדו/לא היו רציניים/לא היו בוגרים/בקיצור לא מצאתי כלום מעשי. אחרי שנתיים של שיטוטים באתר הכרויות והמון פלופים מצידי וגם מצד בני המין השני, התפשרתי. החלטתי שאולי מישהו באותו הסטטוס שלי (לא משנה שהוא נזרק כבר על ידי מישהי אחרת ואני צריכה לאסוף את השאריות המקולקלות) יבין אותי טוב יותר וימצא יחד עימי שפה משותפת. בקיצור נהיה יחד באותה הסירה. אבל כמו שזה התחיל יפה, הקשר שלי עם פרק ב' שלי התחיל להיסדק בעדינות. פתאום (היינו מתראים בשבתות, סופי שבוע וחגים, פעם בשבוע שבועיים) שמתי לב שיש בעיה. הוא נעלם לי לפעמים בשבתות שלא התראנו ולא היינו מדברים בטלפון. זה היה קורע אותי. היום, 5 שנים אחרי, אני מבינה את ה'בעיה'. הוא התחיל להתחזק בדת וניסה לשמור שבת. משמע: אין סיגריות     = עצבים =דום שתיקה =אין מצב רוח. וזה בעדינות. אח"כ שעברנו אליו אני והבן שלי, זה נהיה גרוע יותר. היינו צריכים לחיות עם זה, והעניין קצת קשה. מה זה קצת, דפק לי את חיי הנישואין. אין סקס בשבת, אין חיזורים, אין טיולים משפחתיים, אין דיבור, שיחה, לאט לאט הפסיקו גם להגיע אורחים (אני מאוהבת בלארח ואצלי שולחנות נפתחים גם בלי סיבה והשירות והאירוח שלי מכל הלב וכיד המל....אני פשוט נולדתי הגיישה להמונים, מתה על זה), וזה גמר אותי. השבתות הפכו לבלתי נסבלים, מריבות על 'כלום' בימי ש/ישי בערב בארוחת השבת שכה טורחת אני להכין, וקללות, וחוסר שליטה בפה שלו, כאילו שהשטן משתלט עליו. כל הזמן אמרתי לו: מה שווה ההתחזקות הזו שלך בדת אם אשתך טורחת בשבילך ומנסה להעניק לך אושר וחום, אווירה של עונג ומשפחה, ממלאת את קיבתך בכל טוב מעשה ידי, ואתה משתגע וגורם לי לבכות, הרי זה עוון לתת לאישה לבכות ביום שבת, וכל בוגר בית ספר ממלכתי דתי או אחר יודע. בשבתות (לפני שהכרנו) נהגנו לטייל עם הבן שלי ומשפחתי, עם חברים ובכלל, ועכשיו, מאז שעברנו לגור יחד כל שבת נראית שחורה יותר. הבן שלי התחיל להשתגע מזה וכבר לא רוצה לשבת בשולחן השבת, כל פעם שמגיע יום שבת הוא לחוץ והתנהגותו משתנה, הוא דרוך ועושה קונצים רק כדי לא לשבת יחד איתנו לארוחה. בקיצור שונא ימי שבת מובהק הוא הפך להיות תוך 5 שנים. ואת האמת גם אני. מלבד זאת, יש עוד כמה צרות אחרות. גדולות לא פחות. הבן שלו, מ-ש-ג-ע אותנו. אותו במיוחד. איתי הוא כבר למד להתנהג אחרי שהעמדתי אותו על צרתו להתעסק איתי. התחלנו את הקשר שהיה בן 8. באמת יפה, הכל זרם והתנהל על מי מנוחות. הוא נהג לכנות אותי ה'אמא החורגת שלי', מיה היפה, היה אומר שהוא אוהב אותי, שאני הראשונה שאבא הסכים לו לראות. בקיצור היה טוב. עד שהתחתננו. (ביניהם, הבן שלי והבן שלו הסתדרו/ולא הסתדרו, היו ביניהם מלחמות על תשומת הלב, אבל התייחסנו לזה בקטנה - ככה לפחות אני התייחסתי, כל הזמן הייתי אומרת לעצמי, הם יגדלו וילמדו לחיות אחד עם השני). איך שהוא שמע שאנחנו מתחתנים, הוא התהפך. בגיל 9 הילד הזה עשה מניפולציות שלא היו מביישות את ג'יימס בונד והארי פוטר ביחד. זה התחיל להיות הסיוט שלי. בסוף התברר שאמא שלו (גרושתו של פרק ב' שלי) שיגעה את הילד. הוצאנו ממנו בעדינות שאמא שלו נהגה לקרוא לי לפניו 'רעה', 'מכשפה וכו'. הוא התחרפן ומאז זה לא חזר להיות אידיליה. רוב המריבות שלנו היו על המניפולציות שהילד היה עושה כלפי אבא שלו כדי להוציא אותי מכשפה בעיניו. יש טעות אחת ואני כועסת על עצמי עליה. בעלי היה משאיר את הבן שלו איתי בכל הזדמנות, היה הולך לבית הכנסת בימי שישי, שבת,ישן כל השבת, והבן שלו איתי. אז מה יצא לי מזה? גם שומרת/משעשעת/מאכילה/עושה שיעורים/דואגת/מטיילת/מלמדת/משחקת איתו וגם היה הולך מאחורי גבי וממלא לו את הראש: מיה הרביצה לי, מיה צעקה עלי, מיה חקרה אותי, הבן שלה והיא צחקו עלי וכו'. כמובן לא היה ולא נברא, ורק אלוהים יודע. גם בעלי יודע היטב, אבל איכשהו האובססיה לבן שלו ולכך שיתייחס אליו כאבא גוברת כנראה והוא היה בוחר להאמין לו. כמובן שזה גרר מריבות, צעקות, ברוגז, ליד הילדים. הוא לא היה מתאפק ועושה ממני ממש קטנטונת לפניהם. והבן שלי היה רואה הכל ואוכל את הלב. הבן שלו היה אומר לו תמיד: אתה לא שייך, אתה עוד מעט תתעופף מכאן יחד עם אמא שלך, אני אנצח אתכם, הבית הזה אף פעם לא יהיה שלכם.....וכו', אין לי כוח לפרט (אני כותבת את זה ואומרת לעצמי, מה את עושה שם עדיין).................המשך יבוא כי נעצמות לי העיניים...אז ביי בינתיים. רוצה תגובות עד כה.