לעתים נתפס אל זמנים כה ייחודיים ויוצאי דופן, עד כי לא נוכל שלא לתהות האם באמת יתכן שמציאות כזו אפשרית היא, או שמא הושלכנו מבלי משים אל ממד מקביל אחר שבו הכל אפשרי, גם הבלתי נתפס? זמנים כאלו יתכן וימשכו שנים ספורות, חודשים ספורים, שבועות בודדים ואף לילה אחד, אך לרוב נדע שהם היו כאלו רק לאחר שהגיעו לסיומם, בדיוק כפי שנדע כאשר נתעורר מחלום...
כזה היה זמני איתה. כזה היה גם הלילה בו נפגשנו. היה זה כאמור באותו בר-מועדון שהיה כבר כה מוכר לי, וגם לה כך מסתבר. ובכל זאת היתה זו הפעם הראשונה בה נפגשנו. היא הגיעה לשם בעקבות קשר שהסתיים, בחור שעזב אותה לטובת מישהי צעירה. לא הייתה זו הפעם הראשונה בה התאהבה בצעירים ממנה בהרבה. גם לא הפעם הראשונה בה הם נטשו אותה בסופו של דבר לאנחות. וכך חזיתי בה שם, רוקדת ביחד עם חברתה הטובה, מתנחמת בטעמו המריר ומשכיח של האלכוהול ובמבטיהם החודרים של בחורים שרקדו סביבה. קטנת גוף, מתולתלת ונבוכה למרות האלכוהול ולמרות שרקדה כך כבר בעבר. היה שם בחור אחד שלפי מבטו וקירבתו אליה, ניכר היה כי חשק בה. בשלב מסוים אני רקדתי לידה וגם היא רקדה ביחד עמי ובשלב עוד יותר מסוים גם דיברנו. הבחור השני ניסה לזכות בתשומת ליבה ואף הצליח בכך לפרק זמן אך בסופו של דבר עזב את המקום. אם זכרוני אינו מטעני הרי שהדבר הראשון עליו דיברנו היה על חתולים, והיא סיפרה לי כמובן על החתולים שהיא מאכילה ברחוב בו היא מתגוררת. וכך המשכנו לשוחח למרות אותם שתויים מסביב שניסו להידחק גם כן. לבסוף יצאנו משם ולפני שעמדתי להפרד ממנה היא אמרה לי במבוכה רבה כי אינה טובה בדברים כאלו וביקשה ממני להתלוות אליה לביתה.
בין סימטאות קטנות, בתוך רחובות חשוכים, כנראה בגלל אותו אלכוהול שבדם, ואולי פשוט מתוך חיפוש אחר מעט נחמה, היא סיפרה לי, באותו קול נבוך והססן, את סיפור חייה, כיצד עלתה לארץ לפני כמה שנים, לגמרי לבדה, מותירה את משפחתה מאחור, כנראה מתוך רצון להמציא עצמה מחדש, למצוא לעצמה דרך אחרת, חדשה, מאירת עיניים, הרחק מעיר מגוריה הקרה והקפואה, כאן בארץ השמש, בעיר הבלתי פוסקת הזו, עם החופים, רוח הנעורים והמיניות המתפרצת. ומאז שהגיעה הספיקה התמונה הציורית להתחלף במציאות אפורה ויומיומית, והיא מתפרנסת מעבודות דחק, בעיקר נקיון,וחולקת את זמנה בין אם לבדה, ובין עם חברים, בעיקר צעירים ממנה בשנים לא מעטות, ובסופו של דבר , כמו בערב הזה ממש, הם שוברים את ליבה,מותירים אותה פגועה ומתוסכלת, וכך עד הלב המאוחה הבא. למדה כבר לא לסמוך על אף אחד, מלבד על חברתה שהכירה כאן בארץ ועל חתוליה. מחפשת כמו כולנו,בין אם חתולים או בני אדם, מעט חום ואהבה, וכמו אחדים מאתנו, מחפשת במקומות משונים, המצמיחים מתוכם אהבות משונות. היא כבר לא צעירה, האישה הזו, למעשה מבוגרת ממני בכמעט שני עשורים, אבל גופה שזוף ונערי ומבטה נבוך וחיוכה ילדותי ובדירתה הקטנה היא מביטה בי בעיניים גדולות, עצובות ועורגות, ומניחה את כף ידה על פניי והנה אנו מתנשקים בלהט, ומורידים זה את בגדיו של זו,ואני מנשקה בכל גופה ויורד אל בין רגליה כמתוך תאווה חסרת מעצורים ואנו מתעלסים בפראות והלילה העירוני השקט שסביב וקולות הגלים המרוחקים סופגים את צעקות תשוקתה.
ושנינו רגועים, נינוחים, שוכבים בשלווה זה לצד זו, גופינו העירומים צמודים ואני מעביר אצבעותיי על גבה. והנה השמש כבר זורחת ואנו מטיילים בעיר העתיקה, לא ממש רחוק, בבוקרה של שבת חמימה, בסימטאות הציוריות, בנמל הדומם, ולמעלה בגן מתיישבים על גזע עץ, מחובקים, מחוייכים, וצלצולי הפעמונים של הכנסייה הגדולה, המשקיפה על הסימטאות, והעיר כולה והים התכלכל, מהדהדים מעלינו בקול עדין השמור במיוחד לרגעים מעין אלו.
|