כל זמן הקונצרט חשה מבט נעוץ בה. בתחילה חשבה שהיא מדמיינת, אולם –לא! הגבר כסוף השיער בחולצה האדומה, המשדרת ביטחון ותעוזה, בלט בגוש השורות מימינה. הוא נראה כל כך רענן, כל כך צעיר בנשמה, כל כך שונה מבעלה שישב לצדה, מתכונן לשינה מתוקה בחיק צלילי הצ'לו של סמטנה ודבוז'אק....

מוטרדת קמעא ניסתה להתרכז בנגינת הצ'לו המלטפת, כשזיכרונות מפראג מציפים אותה...הם היו אז צעירים ונלהבים, היא ובעלה, כשחרשו ברגליהם את פראג, וביקרו בכל הקונצרטים האפשריים. הם ישבו מחובקים והתמזגו עם הצלילים, שיכורים מאהבתם הטרייה....היא העיפה מבט רך לעברו. נחירות קצובות היו המענה. כבר מזמן שכח לחבק אותה בקונצרטים. "למה בכלל אתה מחדש את המנוי שלך?", התלוננה מדי שנה, "כשכל מה שאתה מחפש זה מקום לישון בו?".

אך בעלה רק חייך אליה בחביבות נטולת טינה, וליטף את שערה הקצוץ, הערמוני, מעל לאוזנה. "נו, די עם הקיטורים...את יודעת שאני נהנה להצטרף אליך לכל מקום, מתוקה שלי!", אמר את הרפליקה הקבועה שלו. אוף, כמה שנאה את הרפליקות הקבועות שלו, שאותן לא שינה במשך 20 שנות נישואיהם! לו לפחות היה צועק עליה, מתרתח, מתפרץ ,אפילו עוזב את הבית בחרי אף...אך זה לא קרה. שלוותו הוציאה אותה מהדעת! למה הוא חייב להיות כזה עובד בנק אופייני? מרובע, אפרורי, וכל כך מאוזן....

הגבר בחולצה האדומה המשיך לנעוץ בה מבטים. היא חשה שהיא מסמיקה קלות. מה זה עלה על דעתו? היא אישה נשואה ומכובדת שבעלה לצדה, שילדיה הגדולים מסתובבים בהודו עם תרמיל גב, רק זה חסר לה –רומן מהצד....היא בטח טועה. זה פשוט לא ייתכן. היא לכסנה אליו מבט אלכסוני, והוא השיב לה בחיוך מפתה כתשובה. עיניו השחורות קדחו את נשמתה...

בהפסקה רצה לעמוד בתור לשירותים. מתי כבר יוסיפו עוד תאים לנשים במוזיאון תל אביב? זאת פשוט חוצפה שאת כל ההפסקה היא צריכה לבזבז בעמידה מבישה בתור שלא נגמר! דקה לשובה עוד הספיקה ללגום מהקפה ההפוך שקנה לה בעלה, ושמר עבורה עד שתחזור. היא לגמה מהקפה בפיזור נפש, עיניה משוטטות, מחפשות....הנה הוא! עומד ליד הדלפק ומסיים אספרסו קצר. כמה מתאים לגבר כמוהו בעל נשמה צעירה להזמין אספרסו ולא "נס קפה חלש", החביב על קשישים כמו בעלה...למה לעזאזל הוא לא מתעורר יום אחד ועושה אתה דברים מטורפים? נגיד, קונה לה כרטיס הפתעה לאיי הבהאמאס! אבל, לא, הוא תמיד מקבל מהבנק את הדילים המשעממים שלהם לטורקיה או ליוון, ליוון, או לטורקיה...שם, "כפיים, יללה כפיים!" בקריוקי מגוחך....בילויים של זקנים!

אבל היא לא תיתן לו למשוך אותה מטה, אל הזקנה המאוסה! הוא רוצה להיות זקן, שיהיה! הוא לא יכול להכריח גם אותה להיות זקנה בלה כמוהו! כן, היא תיענה למבטיו המפתים של החתיך כסוף השיער. היא תלך אתו למלון! מה יש? למה אסור לה להרגיש שוב צעירה? אחרי הכול כל מי שמסתכל עליה שורק בהערכה לנוכח גופה המטופח גם היום, כשהיא מתקרבת לסוף שנות ה-40. צלילי הצ'לו אפפו אותה שוב כמו שמיכה נעימה, אך מוחה היה טרוד ללא הרף בדברים אחרים...

רעם מחיאות הכפיים המה באוזניה. גם היא מחאה כף במרץ. אכן, קונצרט נפלא! בעלה שהתעורר משנתו הנעימה, הצטרף למחיאות הכפיים, כאילו היה שם כל הזמן...הם נעו ממקומם, ושוב עצבנה אותה האיטיות שלו, הזהירות שלו, הנימוסים שלו, העדינות שלו לא לשעוט קדימה לעבר הדלת, אלא לפסוע בצורה מחושבת וזהירה. היא פרצה קדימה , מותירה אותו הרחק מאחוריה, כשלפתע הבחינה בזווית עינה במרצה שלה לשעבר מהאקדמיה למוסיקה! וואו! כמה שנים עברו! מעניין אם יזכור אותה!

"ד"ר נחליאלי!", קראה לו בהתרגשות. כן, הוא זכר אותה! הם החליפו משפטים נעימים, הזכירו, נזכרו..."מה, באמת נתתי לך ציון 100? כנראה הייתי שיכור", התלוצץ ברוח טובה. ולפתע, מימין, חשה במבט קודח. עיניים שחורות, אפלות ננעצו בהם, בה ובבן שיחה, כמו מחכות שיסיימו...כמו מחכות להתפרץ בהצעה שהלהיבה את דמיונה בשעתיים האחרונות...

הגבר בחולצה האדומה התקרב ללא נימוסים מיותרים. הוא הושיט את ידו בביטחון ובשחצנות –"ד"ר נחליאלי! אתה חייב לעשות לי טובה גדולה!", אמר למרצה. היא חשה את לבה הולם בחוזקה. הנה, עכשיו הוא יבקש שיציגו אותה בפניו....

"מה הטובה הגדולה, יקותיאלי?", שאל ד"ר נחליאלי בלשון קרבה של מי שמכיר את הגבר כסוף השיער שנים רבות. "אתה פשוט חייב להציל אותי. חסר לי מרצה ליום העיון שאני מארגן לנגני התזמורת הפילהרמונית. אתה מבין, מישהו הבריז לי, ואני חייב איזה מרצה ברמה."

"אני לא יודע, אני די עסוק", ניסה המרצה להתחמק. היא עמדה וצפתה בהם, כלא מבינה. אף מילה עליה? "נו, די, אל תעשה לי את זה! מרצה ברמה שלך יכול מאוד להעלות את הרף ביום העיון שלי", הפציר כסוף השיער בלשון חלקות."קלטתי אותך כבר קודם, והסתכלתי עליך כל הזמן, אבל לא שמת לב אלי!", התלונן אדום החולצה. "כל כך מהר שכחת אותי? תמיד אמרת שאני נגן הצ'לו הכי מוכשר שהוצאת מתחת ידיך! וככה שוכחים אותי?" סיים בנימה נעלבת.

היא ניצבה קפואה על מקומה, כשהאכזבה מכה בקרביה כמו באגרוף. היא הביטה במושא החלומות שלה מפטפט בשטף עם בן שיחו, כשמבטו חודר דרכה כאילו היא אוויר. אחר נשאה מבטה אל הדלת. שם , בסבלנות של ברזל, ללא כל מילת טרוניה, חיכה לה בעלה, כשהוא אוחז במעיל שלה שפדה עבורה מהמלתחה.