פעמיים בשנה הינו נוסעים לשבוע ימים , לעמישב הרחוקה .ההכנות היו מתחילות שבוע מראש , אימי הייתה מכבסת לנו את הבגדים ,מגהצת ומכניסה הכול למזוודה , אחת גדולה .פעם לא היו טרולים על גלגלים , היו מזוודות ענק , עם חגורה באמצע לקשירה. לנו הייתה מזוודה שחורה ולתוכה אימי הייתה מכניסה בגדים לשבוע למשפחה בת 7 נפשות ,אבא , אימא , 4 בנים ובת אחת, אני .
ביום הנסיעה ,אבי היה כמו פקעת עצבים , הוא היה נוח לרגוז ,על כל שטות , "ברכה למה לא סיימת לארוז ? אורלי תוציאי את הספרים מהתיק , מה אני נראה לך סבל ? ראובן סגור את כל התריסים , כמה פעמים צריך להגיד ?? לעזעזל , היום חזרתי מוקדם מהעבודה ושום דבר עדיין לא מוכן , האוטובוס לב"ש יוצא בשעה 13:30 , אין זמן למשחקים ,אורן כנס הביתה .. " וכך הוא היה יורה פקודות ומלחיץ את כולם , הוא תמיד רצה "לתקתק" יציאה בזמן.
בשעה היעודה , היינו עולים לאוטובוס מערד לבאר שבע, הנסיעה לב"ש הייתה חוויה נוראית בפני עצמה , היינו עולים על אוטובוס , ישן מסוג "טייגר" , עם מושבים כחולים ללא ריפוד ,עם חלונות קטנים ומסורגים ,אשר לעיתים היו בלתי ניתנים לפתיחה ,מזל שבתקרת האוטובוס היה , פתח אותו ניתן היה לפתוח ודרכו היה נכנס משב רוח אשר עזר לאוורר את בליל הריחות אשר עמדו בחלל . נשים בדואיות לבושות בשמלות ארוכות ושחורות , רקומות בצבעים עזים , היו עולות עם ילדהם הקטנים וריח של מדורה וזיעה חמצמצה היה מתפשט ומתערבב עם , הסגריות של הגברים הבדואים אותם הם היו מציתים בנסיעה. הריח של הסגריות היה מסריח כל כך , שנרקמו סיפורי אגדות סביב המילוי שלהם , היו אנשים שסברו , שאל הטבק הוסיפו גללי עיזים והיו שגרסו , כי לטבק המסריח הוסיפו הבדואים מעט חשיש מידברי , דבר אשר גרם להם לשאננות ואף אדישות לנוכח הבקשות החוזרות ונשנות של שאר הנוסעים לכבות את הסגרייה .
אחי ארז אשר סבל תדיר מבחילות בנסיעות , היה נהפך לירוק ולרייר ולגלגל את עיניו כלפי מעלה ואני שהייתי בכוננות ספיגה , הייתי מושיטה לו שקית וקוראת לאימא לעזור לו וכך כל הדרך עד לב"ש הוא היה מקיא את נשמתו ואני הבחילה הייתה מתיישבת לי בנשמה ולא עוזבת עד ההגעה לב"ש.
בתחנה המרכזית בב"ש , אבא היה עוצר מונית אשר הייתה לוקחת אותנו לתחנת הרכבת , שם הינו עולים לרכבת לתל אביב. זה היה החלק הכי אהוב עליי ועל אחי התאום בנסיעה . היינו תופסים כמה דרגשים , באמצע היה שולחן קטן הצמוד אל החלון , עליו אבי היה מניח את השתייה ואח"כ את הפרוסות שהוא הכין לנסיעה.לפעמים הוא היה מטגן דגי סרדין קטנים אותם הוא היה משרה ברוטב שום ולימון , אחרי שהם שהו מספיק זמן ברוטב , הוא היה שם אותם בתוך פרוסת לחם שחור מעל פרוסת עגבנייה עם מעט פטרוזיליה ,זה היה מעדן שרק אבא ידע להכין.
לאחר הארוחה, היינו רצים בקרון מצד אל צד , בכל פעם מציצים מחלון אחר , היה לנו משחק לרוץ בין הקרונות כשבין קרון לקרון , היה מעבר המחבר בין הקרונות , שם היה ניתן לשמוע את שקשוק הרכבת הכי חזק והכי מפחיד.לאחר שעתיים וחצי היינו מגיעים לתחנת הרכבת בת"א, הרכבת הייתה מאיטה את מהלכה ואנו היינו כבר ממתינים לקראת היציאה , אבי היה יורד ראשון ועוזר לנו הקטנים לרדת מבלי ליפול (פחדתי ליפול בין שפת המדרכה לבין הרכבת , ישר על המסילה ).
מהתחנה היינו לוקחים אוטובוס לתחנה המרכזית הישנה בת"א , בדרך אבא היה קונה לנו לשתות גזוז או מיץ גזר , לפעמים היינו מבקשים עוגה ואז אבא היה נכנס איתנו לקונדטורייה ונותן לנו לבחור , כל אחד את המאפה האהוב עליו ,אורן , רפי וארז , אהבו בורקס , אני תמיד הייתי בוחרת בעוגת גבינה מבצק שמרים וראובן היה לוקח עוגה מבצק פריך מצופה בשוקלד, באמצע הייתה ריבה אדומה ומעליה מפוזרים גרגרי בוטנים .
בתחנה עמוסה באנשים , מלאה בעשן אוטובוסים מחניק, היינו ממתין לאוטובוס לפ"ת , ארז ואני היינו נדחפים בין כל המבוגרים ורצים לתפוס מקום לשבת , אבא ואימא היו מגיעים אחרינו ואז הינו מפנים להם את המושבים . אבא היה מעלה את המזוודה על המדף המרושת מעל הכיסאות , כך הינו מבלים עוד כחצי שעה לערך עד שהיינו מגיעים לפ"ת לתחנה המרכזית , משם הינו עולים לאוטובוס אשר לקח אותנו לעמישב, לבית של סבתא וסבא. איך שהאוטובוס היה מתקרב לשדרת האיקליפטוסים בואכה עמישב, הלב שלי היה מתחיל להשתולל מרוב התרגשות . האוטובוס היה עוצר בתחנה הראשונה מול המחנה הצבאי , היינו יורדים עייפים אך מרוגשים ופותחים בריצה מטורפת לבית של סבתא וסבא.
סבתא יפה וסבא משיח , גרו בקומה השלישית של הבניין ,היינו גומאים את המדרגות בריצה דופקים על הדלת ופורצים בצעקות גיל ושימחה , "סבתא הגענו". וסבתא יפה הייתה יוצאת מהמטבח נרגשת ,כשידיה מלאות בקמח והייתה רצה לחבק אותנו בהתרגשות אורי (ככה היא קרא לי) ארז איפה אימא איפה אבא ?? ואז אבא ואימא היו מגיעים והיו חיבוקים ונשיקות , בינתיים היינו רצים לסבא להגיד לו שהגענו . סבא משיח היה עיוור , הוא היה יושב במיטתו נרגש ,מחכה שנגיע אליו , היינו נגשים אליו ומנשקים לו את היד והוא היה צובט לנו בלחי , מחייך בפה חסר שיניים ואומר לנו בעברית קלוקלת , "אוֹרִי אורוז' רוצים לקרוא לי פרשת השבוע "... ואנחנו היינו מתגלגלים מצחוק , אומרים לו אח"כ ויוצאים בריצה החוצה לפגוש את בני הדוד האהובים שלנו. (המשך יבוא.. ) |