אבא הזה המעצבן הפריע לי לראות את הסדרה שאני הכי אוהב. אוףףףף איתו. שבוע שלם אני מחכה ומחכה רק שיגיע כבר יום רביעי בערב. רק שישדרו עוד פרק. הייתי כל כך במתח כל השבוע. הייתי חייב לדעת אם שירה תסכים להתנשק עם לירון. היא כל כך יפה והוא כזה שחצן. אני הכי מחכה לסצנות בהם שירה משתתפת. בגלל זה אני גם לא מוכן שאחותי תראה איתי את הסדרה הזאת. אני מסתגר בחדר ורואה לבד. אסור שאף אחד ידע שאני אוהב את שירה.    

ובדיוק כשהתחיל הפרק ובדיוק בשיא המתח ובדיוק כששירה הופיעה על המסך, אבא דפק על דלת החדר וקרא לי לסלון. אוףףףף האבא הזה. מה בכלל הוא חוזר הביתה כל כך מוקדם? מה הוא מפריע דווקא באמצע הפרק? בהתחלה עשיתי את עצמי כאילו לא שמעתי אותו נכנס ולא שמעתי אותו קורא לי ולא שמעתי את אמא בוכה. אבל אחר כך שמעתי שגם אחותי בוכה ופחדתי שהם שוב רבים, אז סגרתי את הטלויזיה ובאתי לסלון. כל הזמן הם רבים. ואני חייב להיות ליידם כשהם רבים. אם אני לא ליידם אז הם לא מפסיקים לריב ואמא לא מפסיקה לבכות ואבא לא מפסיק לשתוק. אני שונא שהוא שותק ככה. הוא עושה פרצוף הכי מפחיד כשהוא שותק ואמא בוכה. לא מפחיד כמו הפרצוף של הפרופסור הרשע מהשמיניה. מפחיד כמו הפרצוף של אמא של הארי פוטר כשוולדמורט מצא את מקום המסתור שלהם והגיע בשביל לחסל את הארי.

זה היה לפני 9 שנים כשוולדמורט הרג את ההורים של הארי, אותו יום בו הוא ניצל מקסמי ההרג של וולדמורט אבל נשאר בלי אמא ואבא. חשבתי על זה באיזה יום בשבוע שעבר, שאני והארי באותו גיל, גם הוא צריך להיות בערך בן 10. קצת קינאתי בו על זה שההורים שלו אהבו אחד את השני ושאמא שלו לא בכתה ושאבא שלו לא שתק. 

אז סגרתי את הטלויזיה ורצתי לסלון. רציתי לומר להם שיפסיקו לריב ושיפסיקו לצעוק אחד על השני. הם אף פעם לא צועקים ממש. הם צועקים בשקט כזה. מדברים בקול שקט כזה ובשפתיים סגורות כאלו ואומרים אחד לשני מילים רעות ומעליבות, מילים שאני לא יכול לשמוע אבל כַאֵלו שגורמות לאמא לבכות ולאבא לשתוק. רק אני יודע להפסיק את המילים האלו. אני תמיד אומר להם להפסיק לריב ולהפסיק לצעוק בשקט. ואז אמא מחבקת אותי ומנגבת את הדמעות ואבא מחייך אלי מדליק סיגריה ויוצא לעשן אותה בשקט במרפסת. אני כל כך אוהב כשהוא מחייך אלי. אני לא מרשה לו לעשן אף פעם אבל אחרי שהוא רב עם אמא אני עושה את עצמי כאילו אני לא רואה. הוא יוצא לעשן וכשהוא חוזר החיוך שלו יותר גדול. כשהוא חוזר גם העיניים שלו מחייכות ואז אני יודע שהוא לא ישן הלילה על הספה הצהובה.

אבל כשנכנסתי לסלון ראיתי שהם בכלל לא רבים. אמא כבר נגבה את הדמעות ואבא לא שתק, אלא ישב על הספה הצהובה החזיק את אחותי על הידיים. כל כך שמחתי כשראיתי שהכל בסדר. רצתי לאבא ועמדתי לשבור שיא עולמי בקפיצה לרוחק מעל שולחן הסלון ועד אליו, אבל אז נעצרתי. לרגע לא הבנתי. משהו לא היה בסדר. זאת לא רק אמא שבוכה. זה אבא. הוא סובב את ראשו והביט לכיוון החלון הגדול כאילו רצה להסתיר ממני את הדמעות שציירו פסים ארוכים על לחייו, אבל אני כבר ידעתי. ידעתי שמשהו רע קרה ופתאום התחלתי גם אני לבכות. הרגשתי את הדמעות האלו שאני הכי שונא בעולם מרטיבות גם לי את הפנים.

מזל שדורון מהכיתה לא היה שם ולא ראה אותי בוכה. דורון אומר שרק בנות בוכות ושבנים הכי אמיצים. דורון תמיד צוחק על הבנים שבוכים בבית ספר אחרי שקיבלו מכה או אחרי שקיבלו עונש או אחרי שקיבלו ציון רע במבחן של המורה עליזה. מזל שדורון לא היה כאן לראות אותי בוכה. ולראות את אבא שלי בוכה. מזל שאף אחד לא יודע ולא רואה. ניגבתי את הדמעות בשרוול ומשכתי באף. ידעתי שאסור לי לבכות כי אני לא בת. אבל כשאבא התחיל לדבר לא הצלחתי להתאפק יותר ושוב הכל התפרץ לי. בכיתי כששמעתי אותו אומר את המילים האלו. שהוא עוזב את הבית. ושהוא השיג בית אחר. ושהוא ואמא אוהבים אותנו מאוד ושיותר טוב ככה ושעכשיו הם יפסיקו לריב כל הזמן.

"לאאאאאאאאאאאאא" שמעתי את עצמי צועק עליהם. "אני לא מסכים" צעקתי ובכיתי. "אף אחד לא אישר לכם את זה". עכשיו גם אחותי בכתה. הטפשה הזאת לא מבינה כלום, אבל בכל זאת בכתה. אמא ואבא שתקו ורק הסתכלו אחד על השני במבט הזה של הגדולים. אבא חיבק את אחותי ואמא הצמידה אותי אליה ואני רק ניסיתי להתגבר על הרעידות האלו שהזיזו לי את כל הרגליים בלי שרציתי. רציתי להגיד להם שיפסיקו, שאני מצטער, שלא באמת התכוונתי ברצינות כשאמרתי להם תמיד להפסיק לריב ולהפסיק לצעוק. שזה היה רק בצחוק. ושאבא יכול להישאר בבית כי כבר לא אכפת לי שיריבו כמה שהם רוצים ושכבר ושלא אכפת לי שאמא תבכה ושלא אכפת לי שאבא ישתוק. רציתי לומר להם המון דברים אבל הדמעות האלו המעצבנות לא הפסיקו לנזול והרגליים שלי לא הפסיקו לרעוד. אחר כך חשבתי שוב על דורון ועל איך אני אוכל לספר בבית ספר שכבר אין לי אבא ושכבר לא אכפת לי יותר לבכות.

אחר כך אבא סיפר שהבית החדש שלו ממש קרוב, ברחוב של הקניות ואמא אמרה שנוכל ללכת לישון אצל אבא כמה שנרצה. ואבא אמר שיהיה לנו יותר כיף מאשר לילדים אחרים כי לנו יהיו שני בתים, אבל אני ידעתי שהוא לא באמת מתכוון ושהוא אומר את זה רק בשביל שנפסיק לבכות. ואמא שאלה אם אנחנו רוצים לנסוע עכשיו לבקר בבית החדש של אבא. אז נסענו כולנו ביחד. אבא סחב את המזרון הרזרבי של המיטה שלי. "עוד לא הספקתי לקנות מיטת ילדים" הוא אמר. ואמא הוציאה מהמקרר כמה קופסאות עם אוכל. "שלא יגווע ברעב" היא אמרה. ואני ארזתי את הקלפים של יו-גי-הו ושלוש דיסקים שאני הכי אוהב. ורק אחותי המשיכה לבכות כל הזמן. בדרך לבית החדש סיפרתי לאבא שגם לירון אין אבא והוא תמיד עצוב במסיבות סיום כשרק אמא שלו מגיעה. ולפעמים גם סבתא שלו. אז אמא אמרה שירון יתום כי אבא שלו נהרג אבל שלי תמיד יהיה אבא ושנוכל לראות אותו כמה שאנחנו רוצים. אבא סובב את הראש וחייך אלי. אני כל כך אוהב כשהוא מחייך אלי.

הבית של אבא היה נורא מצחיק וקטן כזה, אבל אני ישר אהבתי להיות שם. במיוחד אהבתי את החדר המצחיק הזה שהיה לו. בחדר אחד היה לו גם מטבח עם מקרר נורא קטן וגם שולחן עם מחשב וגם טלויזיה וגם סלון קטן כזה. והיה לו ארון מלא ממתקים וחטיפים. אפילו כאלו מהסוג שאמא אף פעם לא מרשה לנו לאכול. ובטלויזיה היה לו מנוי ל- V.O.D ובמקרר היתה לו גלידה אחת בטעמים שלי וגלידה אחרת בטעמים של אחותי. אמא הסכימה שנישאר לישון אצל אבא. כשהיא הלכה הזמנו פיצה, אכלנו שלושתנו וראינו ביחד פרק ישן של הפיג`מות. אבא צחק בקול רם ואפילו אחותי קצת. אחר כך כבר היה חושך ולבשנו פיג`מות. אבא הראה לי איך הספה של הסלון נפתחת והופכת למיטה והוציא מהארון את השמיכות והכרים הישנים של סבתא. הכי שמחתי כשהוא הרשה לנו לראות טלוויזיה עד שנרדם. אחותי נרדמה לפני ואבא עבד על המחשב כשהתחיל השידור החוזר של הסדרה שאני הכי אוהב. ושמחתי שסוף כל סוף אוכל לראות אם שירה מתנשקת עם לירון השחצן.