
מאז ומתמיד הייתה לי בעיה לאכול בשר. כבר מעל עשר שנים שאני לא נוגעת בבקר. כבש מעולם לא אכלתי ולדגים לא מתקרבת גם תחת עינויים. אני יכולה להביא שלל תירוצים ראציונליים למה בעצם האדם, על אף שנחשב "אוכל כל" לא אמור למעשה לאכול בשר, החל מצורת המשנן, מבנה הלסתות, המעיים הארוכים שמיועדים לעיכול מזון צימחי וכלה בבעיית הכולסטרול שבע"ח בניגוד אלינו לא סובלים ממנה. אני גם יכולה להביא את הממצאים האבולוציונים שמראים שהאדם הגיע לאכילת בשר בעקבות השתלשלות נסיבות מצערת עקב בצורת שגרמה למיעוט מזון צימחי, שהביאה אותו מאכילת נבלות לציד בסופו של דבר (לא אני המצאתי זאת..). אבל האמת היא שאצלי זוהי בעיה מצפונית טהורה. ואחת הסיבות היא שמוליק. שמוליק היה גבר. גבר אמיתי. תרנגול. כיאה לתרנגול ערבי, הוא היה צבעוני כולו עם זנב עצום בצבע ירוק מבריק. יפיפה כולו. לשמוליק היו שתי נקבות. שתי תרנגולות צחורות לגמרי עם אינטיליגנציה של גויאבה. היו מסתובבות כל היום מנקרות בגינה, אדישות לגמרי לכל הסובב אותן ונראה שגם לשמוליק, שכל מהותו וישותו הייתה מכוונת אך ורק למטרה אחת, לשמור על הנקבות שלו, מקורו נכון לכך בכל רגע, וכך גם עשה. בכל הזדמנות שמישהו נכנס לטווח של פחות משלוש מטר מאחת הנקבות שלו. הבעיה הייתה שמאחר ושמוליק שמר בקנאות על הנקבות שלו, כל פעם שרצינו לרדת לגינה הדבר היה כרוך בסיכון איברים חשופים, וגם כאלה שלא למען האמת. הדרך היחידה למנוע התקפה מצידו של שמוליק הייתה פשוט לעמוד דומם ולהמנע מתנועות כל שהן. אבל אם אחת הנקבות הייתה מתקרבת אליך תוך כדי ניקור אדיש באדמה ובמקרה נשמת, שמוליק יכל לפרש את עליית בית החזה כסממן להתקפה עתידית ומיד היה פורש את כנפיו ומתעופף לעברך, מקור קודם, וכל תקוותך הייתה לברוח משם כמה שיותר מהר לפני ששמוליק הספיק להראות לך מי פה הגבר. כולנו פחדנו משמוליק. היחיד שלא פחד ממנו היה אחי הגדול. הוא היה מושיב אותי על כתפיו ויורד לגינה אוחז במטאטא בידו, ושמוליק היה קופץ על המטאטא, מנופף במרץ בכנפיו ותוקף ללא הרף את המטאטא האומלל. שנינו היינו נקרעים מצחוק על נסיונותיו של שמוליק לתקוף ללא הצלחה את המטאטא. היו פעמים שאני ואחותי היינו יורדות לגינה, ורודפות בכוונה אחרי הנקבות רק בשביל לעצבן את שמוליק, והוא כמובן אף פעם לא אכזב, ומיד היינו מטפסות על אחד העצים, עד שאחי היה בא עם המטאטא לחלץ אותנו משם. מי שסבלה הכי הרבה משמוליק הייתה אימי. כל פעם שהייתה יורדת לתלות כביסה שמוליק היה תוקף אותה, והיא הייתה חוזרת הביתה ומראה לנו את החורים המדממים שהשאיר לה על הרגליים. אנחנו דוקא חשבנו שזה די משעשע. מה גם שאחי טען שככה גבר אמיתי צריך להגן על הנקבות שלו ואנחנו חשבנו שהוא בסך הכל מבצע את עבודתו בצורה נאמנה. יום אחד הוריי החליטו שנמאס להם. ארוחת שישי שלאחר מכן הייתה שמוליק בקדירה. אני זוכרת אותה כארוחת הערב הצמחונית הראשונה שלי. אף אחד מאיתנו לא הסכים לאכול את שמוליק. היו הרבה תרנגולים אחריו אבל אף אחד לא היה כמוהו. שנים לא נגעתי בעוף. אבל אני מודה שהיום יוצא לי מדי פעם. ותמיד קשה לי עם זה. אז אני מחזיקה בית צמחוני לגמרי ומרשה לעצמי רק מדי פעם בחוץ. ברור לי שיגידו שזה לא נחשב. שאי אפשר להיות חצי צמחונית. אבל אני חושבת שהמינימום נזק שאני יכולה לעולל לעולם החי מה טוב. מבחינתי עשיתי את שלי.
|
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אתה רואה? הגיוני.
השמוליקים עיצבו את חיינו.
אפשר בעצם לקרוא לצמחונות שלך - צמחונות טראומטית :))
קשה
היה לאכול את שמוליק
בכל זאת היה שחקן בכיר בחצר שלכם
אבל לא תרנגול הוא שמוליק
אני מעריך שנשאר איציק, ושרוליק
ומושון
ומי יודע כמה אחרים
אז לא נרתע מאכילת בשר
כי מה
מעשב נתפתח ?<
אם לפי דרישתו של הבורא נלך, הרי בתחילה האדם לא היה אמור לאכול בשר כלל
ורק גרגרנותו של האדם הביאה את הבורא להסכים למספר מסויים של בעלי חיים.
זהו רשיון שלא בתוקף בעיניי (:
ובכל זאת אין לי מה להתמם, גם אני נוסעת לפעמים בלי רשיון.
תודה, צודק, טופל.
אני חושב שיש אנשים שלא ראו תרנגול
מעולם. ולא ראו פרה מעולם.
ואם ראו, כבר לא זוכרים מתי והיכן.
אז כל הכבוד לשמוליק, שאת אישיותו ואופיו
את זוכרת כל כך ברור.
אבל בהחלט לא נכון לחשוב
שאת אוכלת אותו מחדש בכל ארוחה בשרית.
או לחשוב שהוא שמוליק של מישהו אחר.
ויש תשובה פשוטה יותר למה אנחנו אוכלים בשר.
כי הוא מוגש לנו עם רישיון אכילה
ע"י הבורא, ובתוספת ספר הוראות
כיצד להביאו לצלחת שלנו כך שכולם יהיו מבסוטים.
אני חושב שיש טעם לפכם בכך שהורייך
העלו על מזבח ארוחת הצהריים
את החבר העצבני של ילדיהם.
אבל אפשר לחשוב ברוח זו גם
שכל תרנגול ישמח לסיים בקיבתה של בחורה רגישה
כשיגיע זמנו להפרד מהעולם.
עוף בקדרה מאמי
וחוץ
עדיף סויה?
תודה (:
הוא צרור היה בפטרוזיליה.
ועל זה טריפונס היה מתחתן איתך
סיפור גדול.
תנצ"בה.
שמוליק קופד.