האם כולם מריחים אותי ??

.
בימים האחרונים חוזרת ועולה בי מחשבה מהמחשבות המוזרות והמעניינות שיש לי. אם היא לא היתה כל כך עצובה אני מניחה שהייתי נהנית לפתח אותה לכיוונים שונים של ההדמיון וההגיון.

אני מוצאת את עצמי חושבת מדי פעם ושוב חושבת על זה לפרקים.

אני תוהה אם אנשים יכולים להריח את הרקבון שלי. את הרקב הפנימי שאני חווה עם עצמי.

אני תוהה אם זה מורגש.

.

לפני הרבה שנים הגעתי למסקנה שאנשים בסופו של דבר הם חיות טרף כשאר החיות והם מריחים מצוקה ומנצלים אותה ממרחקים .

באותן שנים גברים הריחו אותי ממרחקים. זה היה כמו להריח דם מול זאב.

באו , נגסו , תקפו והלכו.

מי באגרסיביות מי בתחכום , מי בשקרים עצמיים ועצימת עיניים למה שבאמת קורה באותם הרגעים.

.

מעניין אם מישהו מהם חושב עלי בכלל.

אני חושבת עליהם המון.

מעניין אם הם בכלל זוכרים את קיומי.

אני בטוחה שחלק לא זוכרים שהייתי קיימת לערב או שניים בחייהם.

אני בטוחה לא פחות ובעיקר בטוחה הרבה יותר כי מי שכן זוכר אותי לא זוכר דבר וחצי דבר מהאימה שהשתקפה ממני ,

אני בטוחה שהם לא זוכרים את הבכי שלי , את ההתנהגות המוזרה , את הפחד והתגובות החצי נמלטות , חצי הודפות בעדינות שלי.

עדינות זו לא ההגדרה הנכונה

ההגדרה המדוייקת היא בלבול וכאב ורצון עז , שעד היום מלווה אותי , לאהבה ובטחון.

אני בטוחה שאם מישהו מהם זוכר משהו הוא טרח למחוק את מה שלא נוח ואולי נותרתי עם כותרת שלילית וככה בכלל פתרו את כל העניין.

אף אחד לא הריח , אף אחד לא נגס , אף אחד לא טרף , אף אחד לא תקף, אף אחד לא הוסיף זכרון נוסף לנערה מבולבלת שהיתה אומללה גם ככה.

.

.

והיום,

על אותו המשקל אני תוהה אם אנשים מריחים את הרקב הפנימי שלי.

האם אני מעלה צחנה שאין לה ריח אבל כולם יכולים להרגיש בה

משהו באוויר שאומר שמבפנים יותר מדי מרקיב.

המחשבות הכנות והאכזריות האלו שלי חותכות בי.

יש בי כל כך הרבה אהבה והערכה עצמית

ולראות את עצמי נגמרת ככה , נהרסת ככה , נרקבת ככה

//