לאט לאט אני מבינה שיש לי עסק עם גבר אטום. כל מה שמעניין אותו הוא בנו. (חלילה שאני ממעיטה בערך אהבתו, מלכתחילה התאהבתי בו בשל התכונה הנהדרת הזו ותיכננתי שהוא יהיה אבא גם לבני שלי ולילדינו המשותפים בעתיד)....אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. הפרטים לא רלוונטיים כאן, כבר הגזמתי בפירוט חיי האישיים יתר על המידה. אבל הכל כל כך מדכא ומייאש. בשביל מה להתחתן שוב (הוא היה לחוץ על חתונה כל כך כמו אישה במחזור), בשביל מה להעביר אותנו ליישוב רחוק 300 ק"מ ממקום מגורינו ומהיישוב בו חיינו וכל חיינו התנהלו שם מלידה (הבטיח ש"תוך שנתיים שלושה אנחנו נחזור לבית שאת משאירה שם"), בשביל מה לרצות (לשגע אותי, נכון יותר לומר) ילד נוסף, קטן, שכמובן יסבול היום יותר מכולם אם ננתק את המשפחה ונעקור אותו מאבא שגידל אותו 3 שנים. בשביל מה להביא ילד בן 9.5 (היום, אז בן 5) לעיר זרה, לחברים אחרים, ליישוב בלי אף נציג שאוהב אותו ממשפחתו המחבקת ולהתנכר אליו ולא להראות לו טיפה (אבל אפילו טיפונת) של חום ואהבה?? בשביל מה לגרום לו לקנא עד כאב בבן ביולוגי שלך ולעשות לו את המוות עם הצהרות שיטנה כמו: "הבית הזה לא יהיה שלכם לעולם", "החדרים האלה לא שלך, אתה רק דייר זמני כאן", לא להדליק את דוד השמש מעבר לשעה, לא לבזבז שיחות טלפון מיותרות, לא לגעת בקירות, לא לתלות יותר מידי תמונות, לא לכבס כל דבר הוא יכול ללבוש את זה עוד הפעם, לא לנסוע בשבת, לא לדבר בזמן הארוחה, לא לראות טלויזיה בסלון ביום שישי ושבת (שהכרנו הוא היה נוסע בשבת, רואה טלויזיה ועושה ה-כ-ל, לאט לאט התחיל להתחזק בדת ומאז התחרפן לגמריי), למה את לא משלמת לי את הארנונה, למה את לא משלמת לי את החשבון של החשמל? למה את לא משלמת את חשבון הטלפון? למה את קונה לבן שלך כל כך הרבה בגדים? למה הוא צריך? למה את במחשב? למה א6ת רודפת אחרי כל הזמן? מה את נימפומנית? אני אומר לך שסקס לא מעניין אותי, מספיק פעם בשבועיים שלושה (הלוואי)......ועוד המון שטויות שקצרה היריעה מלכתוב עליהם...למה לעשות לי ולבן שלי את זה? מה עשינו? אני צריכה לשלם את המחיר שהוא התחרפן?

בקיצור. קשה לי להוציא את כל זה החוצה, אני מרגישה שאני מלכלכת עליו, שאני מכפישה אותו, אבל רצח האופי שהוא עשה לי עם עצמי ועם הבן שלו לא עוזב אותי ונותן לי סיבה מצויינת לדבר פה עם זרים. לכתוב כל מה שבא לי.

אני ביקשתי ייעוץ זוגי - לא רצה (אמר שכבר ניסה עם גרושתו ולא הלך - אבסורד לא?), אמרתי לו שיטפל בבעיה ה'פיזית' שלו שגורמת לנו להרוס אצת נישואינו - ואנו מאבדים בשל כך את האינטימיות ביננו כזוג  - לא רצה. אמר שזה לא חשוב וזה לא מעניין. ביקשתי ממנו שנלך ליעעוץ משפחתי עם 2 הילדים (היום יש לנו כבר ילד משותף בן 3) וננסה לעבוד על המשפחתיות וההרמוניה בבית - לא רצה. בקיצור, הוא המשיך בקו ישר מקביל אל הקו שלי. בלי ללכת שמאלה וימינה. הוא בחר להפריד לגמריי, בצורה פנאטית את חיי בנו וגרושתו, מחיי וחיי בני. הרי כולם יודעים שקווים מקבילים לעולם לא נפגשים. בקיצור, נולד לנו ילד משותף, אח לשני הילדים הקיימים. היה אושר גדול בתקופת ההריון. הייתי כמו פרח, יפה, רזה, משמינה מנחת, פורחת, מאושרת, מפונקת, ג'דאית שלא מפחדת מכלום. הלידה היתה מהסרטים, הוא היה מאושר עד השמיים. גם אחרי הברית, הכל היה נהדר. אך מה? אחרי 3 חודשים, שהוא תקע אותי בחדר המשותף שלנו עם התינוק בעל כורחי (אז זה היה מהתירוץ, את לא עובדת, טפלי בו את), ומאז זה נמשך במשך 3 שנים ויותר, הוא לא חזר לחדר, למיטה, לחיבוק ולנשיקה, בקיצור מאז אני לבד. במלוא מובן המילה. (אני ממש מרגישה שאני עושה טיפול לעצמי בכתיבה הזו, אתם לא חייבים להמשיך לקרוא, וואלה מצאתי שיטה). מאז אין לי חיים, אני ישנה עם הילד עד היום. הוא לא מוכן להכין לו חדר. הוא לא מוכן שהילד יישן למעלה בקומה העליונה, ולא בממ"ד, ולא בטיזינאבי.......מה לא עשיתי והוא לא מרשה לי לשנות את הבית. זה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי. למה מי מת והכתיר אותך לש'יח? הסדקים החלו להתגלות במלוא כיעורם. כנראה שהגבר שסמכתי עליו ושהתחתנתי איתו עם החלום לתת משפחה לבני ולי ולהביא עוד כמה זאטוטים איתו לעולם החל להעילם בדיוק באותה המהירות שהכרתי אותו (או שחשבתי שהכרתי), והתגלה לי עולם אחר. אני עד היום עועסת על משפחתו שלא אמרו לי שיש לו אובססיה לבנו הראשון. אני עד היום כועסת על משפחתו (יש לו 9 אחים ואני בקשר הדוק מאוד עם רובם) שלא זרקו לי עצם, שאטעם, מה היה לו עם גרושתו, למה היא "בגדה בו" - אוווו, איך הם הכפישו אותה. אני עד עכשיו לא מבינה מדוע הסתירו ממני את כל זה? לא שאני לא מבינה, אני כועסת עליהם. פשוט כועסת.