| אתמול היה עבורי יום קצת טראומטי. לפני בערך 8 חודשים התחלתי סדרה של טיפולי שיניים. הראשונה מאז הפיברו'. והאמת שדיי הראשונה בכלל. עד גיל 24 לא עשו לי כלום בשיניים חוץ מעקירת שן בינה אחת. העקירה לפני הפיברו' לא היתה נוראית אפילו שהיא לקחה שעה והיתה מסובכת.
מאז שהתחלתי את הטיפולים לפני 8 חודשים תהיתי באיזה טיפול ההרדמה לא תשפיע ויכאב לי יותר ממה שאמור. עד אתמול ההרדמה עבדה ועשו לי טיפול שורש ו4 סתימות בלי סבל מיוחד. ההרדמות המקומיות עבדו.
אתמול, הרגע שחששתי ממנו הגיע. רופא השיניים שלי הזריק לי כמה פעמים וזה פשוט לא מספיק הרדים את המקום. הרגשתי. באמצע קיבלתי עוד זריקה אבל גם היא לא עזרה. הרגשתי כאילו אני בחקירת טרוריסטים ומנסים לענות אותי כדי שאגלה משהו. הרגשתי כאילו מנסים לתלוש לי את הלסת מתוך הפרצוף.
אח"כ דיברתי עם אמי, והבנתי שזה לא אמור לכאוב ככה. אני עדיין מרגישה קצת בטראומה. הישיבה בכיסא וכל תהליך העקירה מרגיש כאילו תקפו אותי ועדיין בא לי לבכות כשאני נזכרת. אני יודעת שהייתי חייבת לעשות את זה ושלא היה שום רצון להכאיב לי. אבל קשה לי לשחרר, וזה מתסכל שבגלל הפיברו' ההרדמה לא תפקדה, כמו שכדורים נגד כאבים לא משפיעים על הפיברו'.
קניתי לי גלידה, ואני מקווה שהכאב יעבור מהר, ושהתחושה הרעה מלהרגיש את השן שלי נתלשת מתוך הפה והראש לי.
בפוסט האחרון שלי דיברתי על הסיבות לכתיבת הבלוג הזה. כתבתי על מה מניע אותי לחלוק את המחשבות האישיות שלי עם כל העולם. מאז חשבתי על עוד סיבה. לאחרונה התחילה לדבר איתי מישהי שגילתה לאחרונה שיש לה פיברו' והרגישה קצת לבד ואבודה. התכתבנו ואפילו דיברנו בטלפון. אני מאוד שמחתי לעזור למישהי אחרת ולאפשר לה ללמוד מהנסיון שלי.
מה שבטוח, ללא הבלוג, היא לעולם לא היתה מגיעה אליי. ואני שמחה שהיא הגיעה.
היה לי ממש נוח והגיוני לדבר איתה בטלפון. זה היה חשוב מאוד, מן הסתם, שאני מבינה את מה שהיא עוברת עם ההסתגלות לחיים האלה עם פיברו'. אני חושבת שגם עזר לי שבצבא הייתי מש"קית נפגעים ולמדתי לדבר עם "חולים ופצועים", ושעברתי קורס במרכז סיוע איך לתפעל את קו החירום לנפגעות תקיפה מינית.
הנושא האחרון לפוסט זה הוא מקור גאוה עבורי. לא התחלתי את הבלוג עם כוונות מסויימות. רק רציתי מקום בו אוכל לכתוב מה שיש לי בפנים, ואולי לקבל קצת פידבק מהקהילה בדה מרקר. לאחרונה פנתה אלי מנהלת "אתר הארחה למאותגרים בפיברומיאלגיה ותסמונת תשישות כרונית" והציעה לי לפרסם את הפוסטים שלי באתר שלהם. לפני כמה ימים באמת פורסמו 3 פוסטים שלי באתר. ממש התרגשתי לראות את עצמי מפורסמת באתר שהוא לא שלי. קטע הפתיחה והתודה בסוף שנכתבו עליי, ממש ריגשו אותי. לא ציפיתי שהכתיבה שלי תעניין ותביא השראה לאחרים.
אני כרגע עובדת על כתיבת "סיפור" אמיתי על החיים בתור סטודנטית עם פיברו'. מסתבר שיש לי הרבה לכתוב. אני מקוה שאני אסיים לפני שיתחיל הסמסטר האחרון.
אבא שלי כתב תגובה באתר שכרגיל ריגשה אותי. הוא תמיד כותב לי בצורה כזאת מרגשת שכמעט זולגות לי דמעות. הוא כתב:
אבא גאה בילדה הקטנה וכי אפשר אחרת מאשר להיות גאה בקטנטנה הזאת שגדלה לתוך ים של כאב והיא שוחה בו בתעוזה רבה?!. כשהיית קטנה, וכבר מרגע שנולדת - ילדה יפה, כינתה אותך סבתך (שיצרה את הצלליות) "שירה החכמה". הוכחת ואת מוכיחה כמה סבתא צדקה ואנו, אמא ואבא, שמתקשים בגלל שאנו לא יכולים לסייע להעברת הפיברו מעולמך מאחלים לך כוחות אינסופיים לאתגרים הגדולים של החיים.
אז תודה אבא, ותודה נורית.
אפשר לראות אותי כאן באתר פיברו' וCFS |