עטופה לעייפה בשמיכות , אני מחזיקה בידי את השלט של הטלוויזיה, ומרותקת לנעשה על המרקע, כשלפתע הטלפון שעל ארון הלילה לידי מצלצל. אני רוצה להנמיך את העוצמה לפני הרמת האפרכסת, אבל שוד ושבר, היכן הוא עכשיו אותו ממזר שכבר התחמק ממני אינספור פעמים? אה, נזכרתי. כשקמתי לשירותים לפני שעה קלה כניראה הנחתיו במקום אחר.אבל, לעזאזל, היכן? אני מתנערת וקמה שוב. צלצול הטלפון אינו מרפה. אני מקלפת אחת לאחת את מצבור השמיכות והשלט איננו. למה, לעזאזל, איני מודעת לפעולותיי? אני חורקת שיניים ומפליטה קללות שאיש אינו שומע, אבל לשווא. לבסוף אני נכנעת ומרימה את השפופרת המנדנדת, בתקווה לידיעה משמחת או מעניינת ואולי מאתגרת, אבל שומעת קול צרחני "גברת ציפרוביץ?" "אין כאן גברת כזאת" אני עונה בחמת זעם. "טעות במספר" עונה המצפצף, ומעיז מהר לנתק את השיחה ראשון ללא בקשת סליחה. במצב הרוח המתגבר והולך הזה, אני חוזרת למצב אופקי ומתכרבלת שוב באלף השמיכות. ברר...קר בעולם הזה...ושילכו כולם לעזאזל... כשאני מצליחה לבסוף למשוך עליי את העליונה על כולן, השלט המלגלג לפתע מתגלגל לידי.
אה, היית כל הזמן מעלי, נבזה שכמוך, אני מהרהרת, וכשלא צריך אתה מתגלה, מה? ותאמינו או לא, אני נשבעת שאני שומעת את לגלוגו. אז מי אמר שלחפצים אין חיים משלהם?
העטים, למשל,להטוטנים מעין כמותם. נעלמים ומתגלים בהתאם לקוד נעלם משלהם. וכשאין בידי עט נאות לכתיבה ואני לוקחת אחד שנותרה בו נשימת דיו אחת בלבד, אבל משתדל לשרת אותי נאמנה, לפתע מתגלה העט הנעלם, כאילו נחפז להתנצל ולומר: אז היתלתי בך קצת, אבל בבקשה, אל תחליפי אותי. כן, אני יודע שלכל חפץ יש תחליף. ובאשר לחפצים נעלמים, הרשימה ארוכה ואת סופה מי יישורנו. הניירת שחונקת, החשבוניות ללא סוף, הפנקסים , היומנים , המפתחות , הטלפונים הניידים והמכוניות ועוד ועוד ועוד... וכולם , אבל ממש כולם, עושים יד אחת לעורר בנו חרדות ולהחסיר פעימה או שתיים מליבנו, ואנו שואלים אם נמצא אותם אי פעם או איבדנום לנצח?... |