ראשית, איני יכול להימנע מאמירת תהייתי הראשונית: האם הדברים הכתובים בספר היו מוגשים להוצאת אחוזת בית - ספרים, היו זוכים להוצאה לאור אילו נכתבו על ידי אדם אלמוני ולא על ידי נכדו של מנחם בגין? כי זאת, אני משער, הייתה כוונת ההוצאה לאור: לעורר סקרנות ביחס לדעותיו של מי שחושב הפוך מאביו וסבו.

אבינדב בגין, זה שמו של הסופר, כתב 57 קטעים קצרים של הרהורים פילוסופיים וליריים הנוגעים לקיום האנושי. חלקם יפים להפליא בעיני; כולם מטילים ספק במוסכמות מושרשות אצל אנשים מזה דורות, גם אלה דברים ראויים מאד בעיני. אבל איני מצליח להבין מה אפשר להקיש מהם בכל מה שנוגע ל"סיום הסכסוך". הקטעים כתובים בעברית ובחלקו השני של הספר מתורגמים לערבית. האם הסופר התכוון לכך שיהודים ופלסטינים החיים בארץ ישראל יוכלו לקרוא את דבריו ובעקבותיהם ייפלו אלה בזרועות אלה ויחליטו להפסיק את סכסוך הדמים ההיסטורי ביניהם? על פי התמימות שבייסודם של דבריו, אפשר לחשוב גם כך.

ראשית, הסופר דוגל בקוסמופוליטיות - נאמנות למין האנושי על פני חלוקה ללאומים. רעיון יפה שמעולם אף אחד לא חשב שהוא גם אפשרי. הנה קטע 26: אוסמה זעתר הוא מוסלמי, ערבי, פלסטיני מרמאללה. יסמין אבישר היא יהודיה, ישראלית מבית נקופה. הם התאהבו והתחתנו. יום יבוא ויהיו להם ילדים. על פי האמונה היהודית ילדיהם יהיו יהודים. על פי האמונה המוסלמית ילדיהם יהיו מוסלמים. באיזו פצצת אטום עליהם לתמוך? לעבר איזה דגל הם ירוצו כאשר הטנקים ישעטו? לצליליו של איזה המנון הם יזילו דמעה? לאיזה עם הם ישתייכו?

הסופר נגד אלימות (בעצם מי לא?). הנה חלק מקטע 4: אלימות מתקיימת כל עוד הרוח האנושית מזרימה חמצן בניכור, בהפרדה, בזהות הלאומית, השבטית, הדתית. אלימות מתקיימת כאשר אנו מצדיקים אותה, נותנים לה גיבוי מוסרי, כאשר אנו מבודדים אותה מאלימות אחרת. יהדות היא אלימות, ציונות היא אלימות, ערביות היא אלימות, אסלאם הוא אלימות, דגל הוא אלימות, המנון הוא אלימות. טוב ויפה. הסופר זיהה  בעיה. אחת הבעיות האיומות של האנושות. אך איך פותרים את בעיית האלימות. על כך אין מילה. האם מספיק לזהות שיש אלימות בעולם כדי שהיא תעלם? 

ואם הסופר אינו מאמין שעצם הצגת שאלות, הידועות לרבים מימים ימימה, היא הדרך לפתרון כל מדוויי האנושות אז נותרה המחשבה שהוא מאמין בעצם באוטופיה - בחברה מושלמת אך היפותטית. אבל הקטע האחרון בספר מוכיח שהסופר אינו מאמין באוטופיה, אינו תמים שמאמין שהאנושות יכולה להשתנות אי-פעם לטובה. מסכנתו אפופה בייאוש מסוג הייאוש שלואי פרדינן-סלין הגיע אליו בספרו "מסע אל קצה הלילה". הנה קטע 57, האחרון בספר: כשהנפש תיווכח שכל מה שיש לעולם להציע נוסה כבר בעבר, שאיננו שונים מכל אחד ואחת על כוכב הלכת הזה; שאנו ממשיכים בשגרה הרדודה שמייצרת עוד ידע שנצבר וממשיך להיצבר, ידע שאינו פותר ולו סתירה אנושית אחת, שאינו מוביל לשלווה אנושית, לשקט, לשלום; אם הנפש תכיר בכך שהיא נמצאת במצב של שיטוט, שעמום, חרדה ופחד קיומי מן המוות והחיים במשך אלפי שנים; אם היא תכיר בכך שאינה יכולה להימלט, אינה יכולה למצוא ידע חדש שיאיר דבר מה אשר החמיצה, היא עשויה להבין שאין איש יכול להנחות אותה, אין ספר שיכול לעזור לה, אין ידע שיכול להסביר לה. היא עשויה להבין סוף-סוף שהוא לבד.

לבד.

מה בין דבריו של אבינדב בגין לבין "סיום הסכסוך", אני מודה, לא הצלחתי להבין.