שאלה קפואה

שאלה קפואה באויר תלויה,

בשביל מה?

מדוע כך לעצמך את עושה?

מבטך, כתמיד, אל האופק מופנה,

שוב בחרת את הבלתי נאהב

עוד ועוד לאהוב.

את מחייכת והעצבות

כצל אחריך הולכת.

שכלך הישר נעמד גבוה,

מזדעק, הרפי אחיזתך בתעתוע.

את ממלמלת חרש,

לתיקון אני זקוקה,

מוכרחה לחבוש בבלתי מושג

את פצע הגעגוע,

שכחתך עתיק באורן

מגיר שרף אדמדם

יממה ועוד יממה,

שבוע אחר שבוע.

גופך הוא האמת היחידה

ובגופך התשובה

לאותה השאלה שנשאלה

בראשית העמוד, למעלה.

התהלכי בו הלוך ושוב,

תני לכאב את כולך לגרוף.

כעלה בסערה רעוד תרעדי,

כהר געש לוהט תגעשי.

נועי גדול, זוזי בכל,

בכל אבריך רקעי, רקדי.

ומתוך השקט שיבוא גם יבוא,

אמרי,

לכי ממני, אמא אדמה

גדולה ורחוקה.

בואי אלי, כאחד האדם,

בגודלך הטבעי, כאישה.