בחיי שאני לא הולכת יותר לטיפת חלב.

נשמע אמין? אולי אני אנסה שוב. שככה יהיה לי טוב- אני לא הולכת יותר לטיפת חלב. מה אני צריכה את זה? סתם עצבים.

גם אני לא מאמינה לעצמי, הרי זה יהיה חוסר אחריות ואני גברת אחריות, אז אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות.

שלא תבינו לא נכון, אחות טיפת חלב שלי מהממת. היא מגנה עליי בגופה מהגרפים והטבלאות (מילולית!), אבל אני, כמוני, חייבת לראות אותם. חייבת ללחוץ על הפצע בשם המדע. הרי אם לא נדע, איך נטפל?

התאוששתי מהסטרס של הבוקר והבנתי שוב שלמרבה הפלא לא הכל סגור. אז היא לא גבהה חודשיים, אולי בחודש הבא תגבה כפליים, אולי הקפיצה מתקרבת, היא רק בת שנה, הכל עוד יכול לקרות ושמעתי שמועה שלפעמים קורים ניסים.

בשבוע הבא יש לנו מעקב אצל האורתופד. שוב צילומי רנטגן של כל הגוף ומפלס הלחץ מתחיל לעלות. עד ליום חמישי הבא כל עניין הגמדות עדיין פתוח. הכל יכול עדיין להתגלות כטעות. מיום חמישי התקווה יכולה להימחק ואני נורא מפחדת. אבל ממש.

הלוואי שהוא לא ימצא כלום בעצמות היפות שלה. לו יהי..