אתה החבר הכי טוב שלי. אהבת חיי. אתה יודע מה אני אוהבת לשתות (מיץ פטל עם 2 קוביות קרח), מה אני אוהבת לאכול (פיתה עם ממרח שוקולד) ואיזה ספר אני קוראת עכשיו.

אם אנחנו נשארים בבית אתה אוהב שאני קוראת לך בקול רם כשאתה שוכב על השטיח. על הבטן. לא תמיד אתה מקשיב ולפעמים באמצע אתה שואל אותי שאלת הפתעה שלא קשורה לכלום.

אתה מסביר לי דברים שאני יודעת וגם שלא. אומר לי איפה נמצאת הדובה הגדולה ומקניט אותי שאני הדובה הקטנה. אני זורקת עליך כרית, אתה מאגרף ידיים, דופק על החזה, מזנק אלי ומדגדג אותי עד כניעה.

לפעמים אנחנו סתם תופסים פינות. אני תמיד קוראת וחולמת בהקיץ אל תוך התקרה ואתה מרכיב ומפרק דברים שאני לא מבינה. הלשון מתגנבת לה בין השיניים שלך כמו דגל אדום בזמן כוננות שיא. מטוסי הקרב שלי משגרים אליך טילי הסחה אבל יש לך ריכוז של תולעת משי.

אנחנו לא מכניסים אלינו כמעט אף אחד. יש לנו חוקים ושפה שאנשים לא מבינים. הם נכנסים אלינו כמו צבועים חמדניים. הם רוצים את מה ששלנו. חומדים את החיוכים שלנו ורוצים להיות אנחנו. צפוף לנו כשהם באים. אני יודעת שאתה יכול לקרוא לי את המחשבות. אתה מחזיק לי את היד מרחוק.

לפעמים נגמרת לנו הסבלנות והאוויר מתחיל להיות דליל. אנחנו מחפשים בפנס הכחול שלך כל מיני סיבות טיפשיות  לריב. אני מתאמצת לכעוס ולהזעיף גבות ואתה מסובב לי את הגב. זה אומר שעייפנו וצריך קצת לישון. אנחנו מתכרבלים בשמיכה צבעונית והריסים שלך מדגדגים לי את הלחי.

בערב, כשבאים להפריד בינינו ולקחת אותך ממני, אני כמעט תמיד בוכה והפה שלך עושה מין צורה של קשקוש. רגע אחרי שהלכת אני נזכרת בעוד מלאנתלפים דברים ששכחתי לספר ולשאול.

מחר אתה תהיה כמעט הדבר הראשון שאני אראה. מחכה לי בפינה של רחוב צאלים. אתה תיתן לי עוגייה ותיקח לי את הילקוט. אני אביא לך תפוח או שסק אם זאת העונה והם דבש.

בשיעורים נתכתב. אני אקשט לך את המחברות. אתה תקשקש לי באותיות חדשות דברים חמודים על היד. אני אוהבת אותך. אתה החבר הכי טוב שלי.

היום הבאת לי פרחים צהובים. אתה אוהב אותי. אני החברה הכי טובה שלך.