"אחרי הקורא! מי אמר לך שאין בעולם אהבה אמיתית,נאמנה,נצחית? שיעקרו לאותו שקרן את לשונו המגעילה!

אחרי,הקורא,ורק אחרי,ואראה לך אהבה כזאת!"

(מיכאל בולגקוב-האמן ומרגריטה)

 לא, זו לא היתה אהבה שכזו, ולמעשה איני בטוח האם ניתן להגדיר את הקשר שנוצר ביננו במילים. ואכן מילים לא היו מנת חלקו של הקשר, בעיקר מכיוון שהיא מיעטה לדבר.

אישה מאופקת,פשוטה, שאינה ממהרת לחשוף את רגשותיה.

אך בחודשים לאחר הכירותנו, בעיקר לאורך הקיץ, הקירבה היתה רבה. הירבנו להפגש ולהיות זה בחברת זה.

היום, כשאני חושב על כך אני מניח שכן היה טמון בה אז רגש חזק כלפיי, למרות שפעם אחת בה שוחחנו על כך היא אמרה בלעג שגברים מעולם לא באמת אהבו אותה ומדבריה עלה כי יש בה בוז מסוים לאהבה.

ובכל זאת היא הראתה את רגשותיה, גם אם ללא מילים, במבט עיניה, בחיוכיה וצחוקה הנבוכים בכל פעם שהייתי מביט אליה במבט שובב, בקולה הרך בכל פעם שהייתי מתקשר אליה ופעם אחת אף הגיעה בכוחות עצמה לבקר אותי כשחליתי. היום אני תופס את המחווה הזו כאחת המופלאות ביותר שמישהו עשה עבורי. ולעתים היתה מראה זאת גם באותו מבט גדול עיניים, היישר אל עיני שלי, מבט שעצבות וגעגועים כרוכים בו, מבט נוגה ומבקש מגע.

אך למרות תחושות הקירבה והחום שחשתי כלפיה לא הייתי מסוגל להתאהב בה.  אולי היה זה בגלל הפרש הגילאים הניכר אך בעיקר עקב שתקנותה הרבה, עקב פשטותה הכמעט מוחלטת. לעתים הייתי משוחח עמה בהתלהבות על נושאים שונים, על מחשבות,הרהורים,תפיסות ואמונות והיא היתה אומנם מקשיבה קשב רב ומהנהנת בראשה, אך מעולם לא ממש הצלחתי לדעת האם הדברים האלו מעלים בה עניין, האם היא באמת מבינה, האם יש לה נקודות השקפה משלה... נדירים היו הפעמים שבהם היתה משתתפת בשיחה שכזו, וגם אז היו אלו בעיקר קטעי דברים. כמעט תמיד היתה רק מקשיבה.   מעטים היו גם הפעמים שבהם הייתה יוזמת שיחות משלה, ואם כן היה זה בעיקר על דברים טריביאליים ויומיומיים. לא רק בגלל קשיי השפה אלא פשוט מכיוון שכזו היא הייתה.

למעשה,למרות נקודות חיים דומות, היא היוותה עבורי מבחינה זו את האנטיתזה המוחלטת לשושנה, שגם עמה אין זה תמיד כל כך מהנה לשוחח אך מהסיבה ההפוכה של השתלטות על השיחה, דומיננטיות כזו שבה בסופו של דבר אתה מוצא עצמך רק מקשיב, מבלי יכולת או רצון אמיתיים לתרום את חלקך... כך או כך תקשורת מעין זו הופכת בסופו של דבר למעייפת.

ובכל זאת אהבתי את הפשטות הזו שלה, את ההתלהבות הכמו ילדותית שלה ממראות נוף,מילדים קטנים, מכלבים וחתולים,סוסים או ציפורים שונות. את העובדה שקל היה לשעשע אותה,לשמח אותה. אם זו מתנה קטנה,טיול מהנה או סתם מבט מתריס ומחוייך.

אהבתי את נוכחותה,נוכחות חסרת מילים ומשרת שלווה.

אבל להתאהב בה לא התאהבתי. 

ולכן כשרמזה לי לגבי מגורים משותפים היססתי. מצד אחד היה משהו מפתה במחשבה לחלוק שוב את חיי עם אישה, ומצד שני לא הייתי בטוח כי זו האישה שאני רוצה אכן לחיות עמה...

וכשהקיץ הסתיים גם הקשר ביננו החל להתמוסס והורגשה התרחקות, בעיקר מצדי. אולי תרמה לכך גם העובדה כי היא מעולם לא הייתה מתקשרת אליי ביוזמתה.

וכשהחורף החל נותרה ביננו הידידות,החום,החמימות, גם האינטימיות, גם הטיולים המשותפים, אך תדירות פגישותינו הלכה וירדה ומהות הקשר הלכה והשתנתה.

ובכל זאת הייתה שמחה לראות אותי בכל פעם מחדש, כשהייתה פותחת בפניי את דלתה בחיוך נבוך ועדיין היתה צוחקת את צחוקה המבויש כשהייתי מביט בה במבט מתגרה, ועדיין היתה יוצאת החוצה מבעד פתח ביתה כשהייתי נפרד ועוזב ומביטה אחרי בחיוך, כשאני מנופף לה לשלום עד היציאה מהחצר אל הרחוב הקטן.

ועדיין אהבתי את נוכחותה, גם בחורף האחרון, גם אם הפעמים בהן נפגשנו התמעטו.  ולא רק את נוכחותה שלה אהבתי, אלא גם את דירתה הקטנה, את הרחוב השקט, את הים הקרוב ואת חתולי החצר שלה. ובייחוד חתולה חולנית אחת מאוד חברותית שאהבתי "לשוחח" עמה וללטפה בכל פעם שהיתה עולה על אדן החלון.

המשכתי להרהר באפשרות של מגורים משותפים אך התרחקות הקשר מנעה כבר אפשרות מעין זו. 

ולמרות ההתרחקות גם בחורף היו לנו טיולים יפים, על שניים מהם- נגד התנועה  וההר הלבן, כתבתי כאן.

אבל מחצית השנה האחרונה הזו,וכנראה גם מעבר לכך, מאוד שחקה את חייה כאן- העבודה הקשה והחדגונית,האחראים שמאוד הקשו עליה למרות היותה רצינית ואחראית,ההימאסות מהעיר הגדולה הזו, מאופיה הבלייני והשטחי,ההשתוקקות לשקט ולטבע (לכך תרמו גם הטיולים שלנו) ומעל לכל- הגעגועים למשפחתה.

ניסיתי להציע לה מקומות עבודה מעניינים יותר, אולי אפילו לחזור למקצוע האחות בו עסקה בארץ הולדתה, אך כאן לא הייתה לה ממש אפשרות לעשות זאת, כיוון שלשם כך נדרשה לעבור שוב מבחני הסמכה בעברית, שפה שעדיין לא שלטה בה כראוי.

הצעתי לה גם עזרה כספית, דבר שאותו דחתה בתוקף. (וגם בכך מנוגדת היא באופיה לשושנה...).

אבל בעצם מעבר לקשיים היומיומיים היו אלו אותם געגועים ליקיריה,שמן הסתם גם הביקורים השנתיים שערכה לא העלימו אותם, שהביאו אותה לרמוז לא פעם אחת על כוונתה לחזור בסופו של דבר למקום הולדתה.

העייפות ואותם געגועים דיכאו לבטח את רוחה והשפיעו על הרגשתה הכללית. ניסיתי לעודדה ככל שיכולתי, אך לשפר או לשנות את מצבה לא יכולתי, וודאי שלא באופי הקשר שהפך להיות ביננו.

ולקראת סופו של החורף הקשר ביננו התנתק כמעט כליל למספר שבועות עקב חוסר זמן הדדי ואירועים שונים,כמו חזרתה של השושנה. שוחחתי עמה מספר פעמים בטלפון וגם ניסיתי לבקרה אך היא דחתה זאת מחוסר זמן.

והנה,לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת ובאופן לא ממש צפוי, כנראה בגלל אותו ניתוק, עקב אותה התרחקות כמעט מוחלטת, התחלתי לחוש לפתע עד כמה אני מתגעגע אליה, עד כמה היא חסרה לי.

לפתע,נוחת כמו מכה אפורה, ואולי בעצם לבנה, פתאום התחלתי להרגיש בתוכי את מה שעד אז לא ממש הרגשתי...

פתאום התחלתי להתאהב...