אם הייתי אומרת לכם שאני אמתית, הייתם מאמינים לי?

סביר להניח שלא.

אבל זה נכון, אני אמיתית לחלוטין.

אני יודעת שזה לא נראה כך אבל אני כבר ממש זקנה.

אני לא יודעת אם יש עוד נשים בנות גילי שעוד מסתובבות להן ברחובות.

אבל אני מכירה אותן- את כולן.

אני ראיתי את המבטים שלהן כשפגשו אותי לראשונה.

הצעירות יותר הביטו בי בהערצה אינסופית, המבוגרות יותר בקנאה.

היו ימים שהייתי סמל סטטוס, לא כמו היום.

פעם העריכו אותי כמו שאני- אישה אמיתית.

היו לי ימים שבהם הייתי הולכת לים, לובשת בגד ים מנוקד בגזרה שהיום כבר לא קיימת, הייתה לי מכונית פתוחה ונתתי לרוח לנשוב לי בשיער.

היו ימים שהייתי נשארת בבית, עם הסינר שלי, כמו עקרת בית לתפארת.לפעמים הייתי יוצאת לנשפים מפוארים עם שמלות מהודרות.היו לי חיים מעולים.

אני הייתי מה שכל נערה חלמה להיות.בהתחלה, כמו כולם, הייתי יחסית אנונימית.

השתדלתי לייצג היטב את המטרה לשמה גייסו אותי- לעודד נערות צעירות להיות נשים הגונות. טובות. אמיתיות.

עם הזמן השם שלי הפך ליותר ויותר מוכר, ותחומי האחריות שלי גדלו.

הייתי צריכה להראות לעולם שאישה יכולה להיות גם יפה וגם מוכשרת.

מה לא עשיתי? טסתי לחלל, יצאתי למסעות, צללתי אל מעמקי מאוקיינוס, רכבתי על סוסים.

היו לי חיים מעניינים ואהבתי אותם.

לפעמים היו באות אליי חברות, היינו שותות תה, מדברות.

היה לי בית מושלם, מראה מושלם, ולכאורה הכל היה טוב.

עם השנים הדרישות השתנו.

ביקשו שאני אבהיר את השיער, אקצר את החצאית.

אתם חייבים להבין- פרסום הוא מלכודת מסוכנת.

פחדתי לחזור להיות אף אחת. אז הסכמתי.

הזמן עבר. את הקמטים הצפויים לאישה בגילי החליפו הטרנדים העדכניים ביותר- פעם זה חולצה לבנה, משקפי ענק ושרשרת עם סמל השלום, פעם זה נעלי פלטפורמה ענקיות ושמלות פייטים. יותר מאוחר הגיעו בגדי העור הנוצצים, אח"כ חולצות הפלאנל והג'ינסים המשופשפים ולקראת הסוף כמעט ונעלמו הבגדים לגמריי ונשארתי עם חולצות קטנטנות במקרה הטוב.

כך, עם השנים החלתי לאבד את עצמי.

כבר לא הייתי אותה אישה מוצלחת, עצמאית וחזקה כמו שהייתי בתחילת דרכי. נלחמתי על כל טיפה של הכרה. וזה היה קרב קשה.

להתחרות מול כל אותן ילדות, שנולדו בעידן אחר לגמרי- זה לא קל.

אני נולדתי בתקופה אחרת, בה לאישה היה ערך.

כל כך כואב לי לראות אותן, מרקדות להם בבגדים צמודים ואיפור כבד.

קשה לי כי אני יודעת שהן מצליחות איפה שאני לא. אולי עבר זמני.

אולי אני לא מוכנה לרדת יותר נמוך. אולי אני נלחמת על ערכים מסוימים שכבר אין להם משמעות.

מה לא הייתי נותנת היום כדי לחזור לסינר שלי. לבגד ים השלם עם הנקודות.

אבל זה לא יקרה.

שאלתי אתכם בהתחלה אם אתם מאמינים לי שאני אמיתית. עכשיו, גרמתם גם לי לפקפק.

מזל שיש לי את קן. אני לא רוצה לחשוב אפילו איך הייתי עוברת את כל זה לבד.