כמו בכל שנה, התחילה ההתרגשות לקראת מסיבת הפורים של כיתות ד'-ח' לפחות חודש לפניה. "הפעם," אמר גיל לדלית, "אנחנו חייבים לנצח. אם איל, המשרת הנצחי של עומר, לא היה לוקח אותך לטיול רומנטי בדיוק בזמן התחרות בשנה שעברה, היינו זוכים. הרי ברור שתחפושת מרדכי ואסתר ככוכבי רוק שלנו הייתה טובה בהרבה מכל השאר." " עוד פעם אתה מאשים אותי? אתה הרי יודע שעומר הודיע ברמקולים שהתחרות נדחית בחצי שעה. חזרתי בדיוק בזמן, וגיליתי שהכל כבר נגמר. וחוץ מזה, הגיע הזמן שתתגבר כבר על הקנאה שלך באיל" ענתה דלית. "זה שמאז אותו טיול את רק מחכה שהוא ישים לב לקיומך, ולא ישנה בלילה בכל פעם שהוא מואיל לחייך אליך, ממש לא גורם לי לקנא" "אה, אז לא בגלל זה אתה לועג לו בכל פעם שהוא לא מבין משהו בשיעור? כבר אמרתי לך מה אני חושבת על זה" "ומה אמרת לי אחרי שסיימת לצעוק, לבכות ולנסות לשנות את ההחלטה? שבשנה הבאה תתנקמי בו." דלית שתקה לרגע, וכשעל פניה מבט מבויש ועיניה כבושות ברצפת מגרש הכדורסל עליה ישבו, אמרה: "אז לא ידעתי מה יתפתח מטיול קצר אחד. הרי בכלל הלכתי אתו רק כי הוא הבטיח, וגם קיים, שנכנס למסיבה של הגדולים. "למשך דקות אחדות שתקו שניהם, כל אחד שקוע בהרהורים משלו.לא פשוט היה לדלית, שגיל היה חברה הטוב ביותר מאז גן הילדים, לאכזב אותו וגיל חייב היה להודות שהוא כן מקנא באיל. הוא לא הבין מה דלית מוצאת בו, וחרה לו שהוא נכנס בין שניהם. "אז זהו?" שאל. "הרי כבר יש לנו תכנית. נוותר להם?" לאחר רגע נוסף קפצה דלית על רגליה, וכשחיוך גדול על פניה, אמרה: "לוותר? מה פתאום? שני התככנים האלה ילמדו לקח, ואיל יצטרך להחליט את מי הוא מעדיף, אותי או את עומר." מכיוון שבמסיבת השנה שעברה לא השתמשו בתחפושות שהכינו, שנשמרו בסוד מוחלט ממש עד הרגע בו היו אמורים לעלות לבמה, היה להם זמן רב לתכנן ולבצע את מזימת התגמול. דלית ידעה כי השנה יהיה איל זה שילבש בעזרת עומר תחפושת יוצאת דופן, ושלא יהיה קשה לשכנע אותו לקבל את עזרתה. שבוע לפני המסיבה פנתה אליו: " נו, איך אתם מתקדמים בהכנת התחפושת?" איל, שזכר היטב את שאירע בשנה שעברה שאל בחשדנות: "למה את שואלת? את רוצה לספר לגיל מה אנחנו מתכננים? את חושבת שאנחנו לא יודעים שהוא רוצה לנקום בנו? דלית, שידעה היטב מה יענה, השיבה: "זה מה שאתה חושב עלי אחרי כל השנה הזאת? דע לך, שנמאס לי מהנקמנות הילדותית שלו, ואני אפילו לא בטוחה שאהיה בת זוגו בתחרות התחפושות." כשהיא מביטה בעיניו מקרוב ומלטפת בעדינות את כתפו הוסיפה בטון נעלב: " אתה לא רוצה את עזרתי?" גיל ודלית ידעו היטב כי רעיונותיו של עומר לתחפושות יצירתיים מאד, והוא תמיד משיג כל מיני חמרים מיוחדים. עוד ידעו, כי השנה אחותו הגדולה שהתגייסה לצבא לא תוכל לעזור לו, ושבלעדיה יתקשה מאד להוציא אותם לפועל לשביעות רצונו. איל, שקרבתה של דלית גרמה לליבו להאיץ את פעימותיו, ניסה, ללא הצלחה יתרה, לשמור על הבעה חשדנית. הוא ידע שהשילוב בין רעיונותיו של עומר לעינה הבוחנת של דלית חייב להצליח. "טוב בואי". כשראתה דלית את תחפושת המכשף שתכנן עומר, התקשתה להסתיר את התפעלותה. לשמחתה, ראתה גם כי ישנם פרטים קטנים רבים שיש עוד לשפר, וכי לא יחסרו לה הזדמנויות לבצע את תכניתה. במשך ימים אחדים המשיכו שלושתם להכין את התחפושת, ובכל יום לקחה אותה דלית לביתה, לתיקונים והתאמות לאחר המדידה. גיל דאג בינתיים לשפר ולהתאים את התחפושות שלהם מהשנה שעברה. יום לפני מסיבת הפורים הייתה ההתרגשות בשיאה. רבים מילדי ביה"ס ידעו מה קרה בתחרות הקודמת, ושמעו את גיל מצהיר שוב ושוב כי ינקום בעומר. סקרנותם לגבי התחרות הסמויה ביניהם גברה מרגע לרגע, והאפילה אפילו על הזכייה בתחרות. הרגע הגדול הגיע. בחדר ההלבשה עזר עומר לאיל ללבוש את התחפושת המסובכת, וכשניסה להכניס את ידו לשרוול, נשמע לפתע קול קריעה והוא נשר לרצפה. " אוף, למה אתה לא נזהר? תלבש בינתיים אתהמכנסיים, ואני אטפל בשרוול" איל לבש את המכנסיים, אבל ברגע שניסה לזוז, נשמע שוב הקול המוכר, והתפר מאחור נקרע לכל אורכו. "אוף, מה קורה כאן לכל ה....."לפני שהשלים איל את המשפט פנו הוא ועומר בבת אחת זה אל זה ואמרו כאיש אחד "הם סידרו אותנו!" כשהסתובב עומר לדלת כדי לרוץ לחדר ההלבשה השני ולכלות בשניים את זעמו, הניח חברו את ידו על כתפו, חייך ולאחר שניות אחדות פרצו שניהם בצחוק אדיר. זה לצד זה יצאו מחדר ההלבשה, התיישבו בקהל וצפו בתחרות התחפושות, בה זכו גיל ודלית ברוב גדול. במסיבת הריקודים שאחרי התחרות רקדו דלית ואיל זה עם זו כל הערב. וגיל? הוא הסתפק בפרס הראשון- יציאה לסרט ומסעדה עם בת זוג לפי בחירתו. |