בדרך כלל במצב הטבעי שלי, אני מרגיש בדידות. מן פגם גנטי כזה שהוא חלק ממני כבר הרבה שנים. אני יכול להיות בחדר מלא אנשים, משפחה, חברים ולהרגיש בדידות.

אני אוהד כדורגל מאז שהייתי ילד. אחת הסיבות לכך שאני אוהב את המשחק הזה, שכאשר הקבוצה שלנו הייתה מבקיעה יכולתי להתחבק עם אבא שלי סתם כך.

גם עם הילדים שלי אני מוצא הזדמנות להתחבק כשנכנס גול.

השבוע שדרו את משחקה של הקבוצה שלנו. הגעתי הביתה כמה דקות לפני תחילת המשחק. בני הגדול קיבל את פני ושאל: אבא, החברים שלי נפגשים כדי לצפות יחד במשחק, זה בסדר אם אלך לראות איתם? עניתי שכן. הוא התעקש ושאל: לא תתבאס לראות לבד את המשחק? לא, עניתי.

לפני שיצא, הרגשתי שלא נעים לו. הוא שאל שוב, בטוח שאתה לא מתבאס? לא.

ישבתי לראות את המשחק לבד, אבל ממש לא הרגשתי בדידות.

מה ההיפך מבדידות, יחד?

במשך שנים רבות, קרו לי דברים טובים, קטנים כאלה, שהבחנתי בהם רק בדיעבד, ימים או שנים אחרי שהם קרו.

נהניתי מאד מהמשחק למרות שהפסדנו ולו בגלל ששמתי לב שבמשך כל המשחק, על אף שהייתי לבד, לא הרגשתי בודד.

מה שמפתיע, שעברו כמה ימים וההרגשה הטובה טרם חלפה.