משהו. תכתוב משהו.

כבר מתרוצץ לך בבטן ומשם לראש כבר שבועות. כל מיני רעיונות, התחלות וסופים. ואולי סתם משפטים שלא ברור מאיפה הם באים. אז תכתוב כבר משהו.

מה לכתוב? שאני מרגיש מוזר? שיש לי משהו עמוק בפנים שלא יכול לצאת. משהו כל כך לא ברור אבל יחד עם זאת נוכח וקיים עד כדי כך שהוא מתעורר ובועט ואז שוב נעלם ונמוג בתוך ערפל מסתחרר. כמה אפשר לנסות להוציא משהו בכוח.

אז זהו שאי אפשר.

זה לא שלא ניסיתי. באמת שניסיתי. ישבתי מול הים והרהרתי. שכבתי במיטה וחשבתי. נהגתי וחלמתי (אופס... לא כדאי, כנראה שמישהו בכל זאת שומר עליי לפעמים). זה כבר נהייה מסוכן להחזיק את זה כל כך הרבה זמן בפנים.

ומה זה המשהו הזה? זו מילה? זה אולי סתם משפט? ובכלל אולי זו זעקה נוראית שמהדהדת לה בפנים שם ולא יכולה לפרוץ החוצה.

אבל הכל עומד. סטטי. כמו האויר החם לפני שנכנסת החזית הקרה. הרוח שנעלמת, האויר שעומד ושקט. שקט עמוק כל כך שברור שמשהו עומד לקרות. אבל מה? לעזאזל... כמה פעמים אפשר להגיע לנקודה ואז לחזור אחורה. ממש רטרו. אבל לא. זה לא קשור לזה. אין בשמיים הסבר.

תכתוב משהו, אני כותב ולא יודע מה, מילים מילים, משפטים וסימני פיסוק.

ובינתיים במציאות, אני עמוק בחומר. מטפס על גגות, עולה על סולמות, יורד למרתפים. דוחס לחצים, משחרר סתימות ומחבר מנותקים. הידיים מתחספסות, השרירים משתרגים והגוף עייף אבל זקוף. והרבה חיוכים, כל הזמן. רגעים קטנים של אושר, של טבע, של שמיים, של נופים שרואים מכאן ולא רואים משם. רק אני רואה את הים מעל כרכוב הגג. רק אני. ואתם? ממשיכים להיות שם למטה בתוך העיסה היומיומית של החיים ופה למעלה אני מסדר את העניינים, בשבילכם, ובשבילי.

וזה הכל מציאות. והכל דימיון. או שלא. כבר קשה לי לדעת, ידי בכל. בכל התחומים, בחומר וברוח. האם זה אפשרי? איך זה יתכן? ובכל זה אני קם כל בוקר וממציא את עצמי, כל יום מחדש.

אז זה היה המשהו? ממש לא. המשהו הזה עדיין שם. מחכה לרגע הנכון. לצאת החוצה.

משהו.