גחל במדבר

את יודעת שאני מת עלייך? (סמיילי)בחזרה. (בלי סמיילי) אני חייב לחפוף את הראסטות . חכה לי מגעיל אחד. גחל !

אני מת לראות אותך.גם אני. גחלים זה לא אקולוגי !גם הנובלס שלך לא.אני יוצאת.אני צם עד שאת

באה.חיבוקים.ניצן ואני נולדנו באותו יום. ההורים השזופים שלו ילדו אותו 7 שנים אחריי. לפני 5 שנים טיילתי

בערבה והאוטו שלי מת. קיבל התחממות זיהומית ומת. נטש אותי באמצע הכביש בין צופר לעין יהב. יש כאלה

שבוכים המון בשעת אבל על מכוניתם. אותי זה נורא הצחיק. יצאתי מהאוטו בחושך והתחלתי לצחוק בטירוף.

צחוק לילי באמצע הכביש די מפחיד את ילידי המקום. אחד שפחד במיוחד יצא מרכבו והתקרב אלי. מרוב פחד

התחיל לצחוק גם. צחקנו ביחד בקולי קולות עוד לפני שעשינו הכרות מכובדת. אני ניצן, אמר. אני? אלמנת האוטו.  

מאותו לילה אני וניצן חברים. אנחנו נפגשים פעמיים בשנה, פעם בצפון ופעם בדרום. בדרך כלל מסתמסים .

סימוסים קצרים, געגועים, חיבוקים ונשיקות ארוזים בתווים סימטריים על מסך הטלפון הנייד. איזה סמיילי

צבעוני, לפעמים סמיילי עשוי מנקודות, מרכאות ומקבים אבל תמיד עם המון אהבה. ביום שבת ארזתי לי תרמיל ו

נסעתי למדבר. הודעתי לכולם ששלושה ימים אני בנתק מוחלט ואת הטלפון אני לוקחת לחירום בלבד. אני אצלצל

כל ערב. ביום שלישי אחזור. בטבריה עצירת הוצאת נוזלים והכנסת נוזלים. הם בערך באותה טמפרטורה, מרקם ו

טעם. ככה זה בטבריה. ביציאה מהעיר הרדיו מפסיק לעבוד, הפרעות, זמזומים, צפצופים, מפלס הקליטה יורד כמו

מפלס המים שמשמאלי. בנסיעה הבודדת הזאת יש כוח מיוחד. המון ביחד שלי עם עצמי, עם הכביש, עם המראות

הצדדיות, עם המראה שמעל המצח שלי. חברותא. מפגש הבקעה. השעה שמונה בבוקר. רוח מדברית מסחררת

סביב הנעליים שלי את קליפות הגרעינים הריקות ובדלי הסיגריות. הכול בהמתנה עד יום ראשון. שבת קודש.

שירותי הבנות נעולים. אני מנסה את מזלי עם שירותי הבנים. נעולים גם כן. הנוזלים מטבריה צועקים לי בבטן. אני

מחפשת לי מסתור מאחורי השיח הכי גבוה בסביבה. לפחות את הברכיים הוא מסתיר לי. מרחיקה את הרגליים

האחת מן השנייה כדי ששום טיפה לא תשפריץ עלי ומסתכלת על הנוזל המשקה את האדמה היבשה. גשם ברכה.  

הבקעה מקבלת אותי בזרועות צהובות ומנגנת לי מול העיניים מנגינת שמות. בקעות, מחולה, תומר.....אחרי הסופה

האחרונה שלל פלסטיקים ושאריות של חממות קבורים חלקית בחול .אני מדליקה נובלס ושואפת את הטעם

העוקצני . את העשן אני נושפת דרך חריץ החלון בצקצוקי שפתיים קצובים. צפצוף קצר בפלאפון. בטח עברתי

לרשת ירדנית. הרדיו משדר לי אותות בלתי מובנים באנגלית משובשת ובעברית מאונגלתת. אני סוגרת את בליל

השדרים. שקט. ליד קיבוץ קליה אני עוצרת לקפה של מילואים על גזיה. נחל'ה אוריגינל עם הל. שתיים סוכרזית.

אני מפוררת את הטבליות הקטנות ומפזרת את האבק מלמעלה. אבק קל. לא כמו סוכר. לא מוריד בגרוש את הג'יפה

לתחתית הכוס. איזה באסה !שלוק קפה, שאחטה נובלס, המראה המלוחה מתרחקת כל שנה יותר ויותר ממני. אני

מורידה את הרדבקים המאובקות מהרגליים. את הגרביים אני קושרת אחת לשניה ועושה לעצמי בנדנה. איזה

אושר ! כל הדרך עד עין יהב אני שרה עם הרדיו שחזר לשורשיו. אני שוקעת במתיקות של הציפייה להתנגשות

החזיתית עם ניצן. לחי בזיפים, תלתלים רכים בראסטות מאובקות, אצבעות של פסנתרנית מקלדת עם החספוס

החקלאי. פניה ראשונה ימינה בשער. מסביב למערכת. הבית הקיצוני עם החמור יעקב והטווס שולי. ניצן עומד

בדלת, דגמ"ח גזור מעל הברכיים, יחף, גופיה עם כתובת בתאילנדית, ראסטות שהחלו להלבין וחיוך. הוא לא

משחק משחקי גברים – נשים. פעם, הוא הציע לסחוב לי את התרמיל במעלה עשוש. אני סירבתי. אני יורדת

מהאוטו, יחפה, מצפה, חולת מדבר. במקום לחבק אותי הוא מצביע עלי באצבע ואומר: את חנטרישית אמיתית. אני

לא מצפה להיות הראשון לדעת, אבל בכל זאת, יכולת לספר לי. עוד נובלס מתפוצצת לי בגרון. הוא שונא סיגריות.

מגיע לו על קבלת הפנים. אז כמה זמן היית שם? לא הרבה, אני לוחשת. (מאיפה הוא יודע?)היה מפחיד? מאוד. אבל

אני כבר אחרי. זה מה שחשוב. (אם תבקש יפה אראה לך את הצלקת...)ואיך את מרגישה עכשיו? מעולה. הנה.

הגעתי עד עין יהב. לבד. (כולה כריתת רחם, לא כריתת אונה במוח).ומה הבן שלך אומר? הוא התגבר. בהתחלה זה

היה לו מוזר שאני ככה, אחרת, חדשה, יותר שתקנית, אתה יודע. מתרגלים. (משחק איתי עכשיו במשחקי ריגול?

די. עזוב את הבן שלי מחוץ לסיפור הזה. היום זה רק אני ואתה. לא זוגיות חלילה וחס).אני מתקרבת לניצן ו

מחבקת אותו. חזק. האוזן שלי נוגעת בסנטר שלו וזה נעים לי. את יודעת שאני מת עלייך? אני שותקת. השיער שלו

מריח כמו נובלס.  ערבוב של טבק זול עם גללי סוסים.  (זה הולך ומשתפר מרגע לרגע. גם ראסטות, גם משוגע, גם

חקלאי דובר תאילנדית....טוב, רק אל תתאהבי לי עכשיו.)