העיתונות הכלכלית דיווחה היום על מפגש פסגה סודי שהתקיים לפני מספר ימים: עידן עופר אירח בביתו שבארסוף את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט (בעיקר בענייני מעטפות, פחות שקשוקות); עו"ד דב וייסגלס; מנכ"לית בנק לאומי גליה מאור (עושה שקשוקה מדהימה); מנכ"ל החברה לישראל ניר גלעד, לשעבר החשב הכללי באוצר (עוד בשלן שקשוקות מדופלם); יו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי; יזם המכונית החשמלית שי אגסי; ונשיא המרכז פרופ' אוריאל רייכמן. לפגישה הגיעו גם סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטיני; לויד בלנקפיין, יו"ר ומנכ"ל בנק ההשקעות גולדמן סאקס (החברה שמתמחה בבישול שקשוקות) וסגנו מייקל שרווד ובאורית פרידמן, שותפה בגולדמן סאקס ישראל.
ע"פ הפרסומים, מטרת הפגישה הייתה לדון בדרכים שבהן ניתן לייצר דינאמיקה של עסקים ולחבר בין ישראל לרשות הפלסטינית באמצעות כלכלה. הכוונה הייתה לנסות להבין היכן אפשר להתגבר על החסמים הכלכליים הקיימים מבלי ליפול למלכודות ביטחוניות וביורוקרטיות.
תזכורת: רק לפני שבועיים התארח ראש הממשלה הפלסטיני בכנס הרצליה אשר מנוהל על ידי המרכז הבינתחומי תחת ניצוחו של אוריאל רייכמן. ואת הקשר בין המרכז הבינתחומי לבין משפחות ההון בישראל ובראשן משפחת עופר (שאחד מבניה לומד שם היום) אנו מכירים בעיקר מסרטו של מיקי רוזנטל, שיטת השקשוקה. ואם כבר בענייני מיקי רוזנטל, האחרון שידר לפני שנה כתבה על כך ששרי אריסון, עוד תורמת נכבדת מאוד למכללת רייכמן, מעסיקה שב"חים פלסטינים תוך יצירת סיכון בטחוני, אבל לא פחות חשוב מכך, בתנאי עבדות.
~~~~~~
לקשר בין הכיבוש לקפיטליזם התוודעתי כאשר התארחתי במשמרת של מחסום ווטש באוגוסט האחרון במחסום אייל המשמש עמדת מעבר בין השטחים לישראל סמוך לקלקיליה. בין השעות 4 ל-7 לפנות בוקר עברו במחסום אלפי פלסטינאים בעלי אישור עבודה בישראל אשר הצטופפו בתור ארוך שאורכו מאות מטרים ובו המתינו עוד מחצות בלילה. לאחר שעה של עיכוב במחסום הכולל טקסי השפלות, ריקון כיסים מאוכל ושתייה והתמודדות עם קלגסים מקצועיים, הפועלים הפלסטינים השקופים המתינו בחניון סמוך ונבלעו לתוך ההסעות של מעסיקיהם הישראלים לעבר עוד יום עבודה חלוצי בבנייה ובחקלאות.
אבל בעקבות הפגישה הנ"ל, אני רוצה להתייחס דווקא להיבט אחר של הסוגיה. ב-2007 פרסמה נעמי קליין, עיתונאית וחוקרת תרבות יהודייה, את ספרה רב המכר "דוקטרינת ההלם: עלייתו של הקפיטליזם של האסון". תוך התבססות על סקירה היסטורית של שלוש העשורים האחרונים, טענה קליין כי הקפיטליזם הדורסני נוסח פרידמן מבסס את עצמו בחברה תוך ניצול מצב של הלם או מצב טראומטי אליו מדרדרת או בו שרויה החברה בעקבות משברים שונים כגון אסונות טבע, מלחמות, טרור או משבר כלכלי עמוק. רק לאחרונה עלה שמה של קליין שוב בטענה כי הקפיטליזם האמריקאי משעתק את עצמו בהאיטי תוך ניצול מצב החירום בעקבות רעידת האדמה.
על אף שספרה של קליין זכה לאהדה רבה גם בקרב השמאל בישראל, כמעט ואין התייחסות כלל לאפשרות של ניצול הקפיטליזם העולמי או הישראלי את מצב החירום הממושך השורר ברשות הפלסטינית במטרה ליצור סדר כלכלי פלסטיני נוסח פרידמן.
~~~~~~
בשמאל הרדיקלי נוטים להצביע על הקשר בין קפיטליזם לכיבוש בעיקר כאשר הוא מתגלה בצורתו האנטי-פלסטינית ומשרת את המאבק בכיבוש. כך, למשל, גדי אלגזי בחיבורו הידוע "מטריקס בבילעין" מצביע על העובדה כי תוואי גדר ההפרדה בבילעין משרת אינטרסים נדל"נליסטים של לב לבייב אשר כרוכים בהפקעת אדמות מן הפלסטינים לטובת הרחבת מודיעין עילית. או לחילופין, הדיון המרקסיסטי אודות הכיבוש או הציונות כצורה של קולוניאליזם המשרת את ההון הישראלי ואת המעמד הבורגני של המתנחלים.
אך במקביל, וזו הביקורת שלי על השמאל, התמקדות זו מביאה להתעלמות כמעט מוחלטת מן הקשר בין קפיטליזם לכיבוש או לאומיות כאשר הוא לכאורה, ולמראית עין בלבד, משרת אינטרסים לאומיים של הפלסטינים. מדוע זה קורה? בעיקר משום שזה לא נוח: הצבעה על הקשר בין התגבשות הלאומיות הפלסטינית לאינטרסים של בעלי הון עומדת כביכול בסתירה למאבקו של השמאל למען המדינה הפלסטינית.
מעניין שדווקא גורמים בימין הקיצוני (למשל בוגי יעלון) מצביעים בשנים האחרונות על הקשר בין האליטה הכלכלית הישראלית לבין קידום האינטרסים של הפלסטינים. אולם, ככל הידוע לי, הצבעה על הקשרים האלו זכתה להתעלמות מצד השמאל הרדיקאלי.
הדיון הזה הוא אמיץ ולא פשוט ונראה שאפילו שמאלנים מרקסיסטים חוששים לעסוק בו. בדיוק כפי שקיים חשש בשמאל להתעסק בהפרת זכויות אדם או באי שוויון מגדרי בתוך החברה הפלסטינית, שמא זה ייתפס כפטרנליזם או קולוניאליזם תרבותי של השמאל הליברלי. הוא גם מזכיר במידה רבה את הסתירה בסימביוזה המוזרה אשר מתבטאת במאבקם המשותף של האנרכיסטים נגד הגדר לצד קבוצות לאומיות פלסטיניות. יש גם להניח, אם כי לא בדקתי זאת לעומק, כי סתירה זו קיימת גם בקרב תנועות קומוניסטיות פלסטיניות אשר מחזיקות בתודעה פלסטינית לאומנית מפותחת ומתמקדות במאבקן בכיבוש הישראלי תוך התעלמות מן הסדר הכלכלי הפנימי המתגבש במדינה הפלסטינית.
~~~~~~
צריך גם לומר זאת :תוך ניצול מצב החירום וחוסר היציבות ברשות ובמסווה של סיוע הומניטארי, שיקום ויצירת "שלום כלכלי", שהוא בסך הכול מכבסת מילים ליצירת "תלות כלכלית", בעלי הון ישראלים הופכים את הרשות קרקע פורייה לקידום סדר יום כלכלי ופוליטי שישרת את האינטרסים שלהם. בכך, אני מאמין, הם מצטרפים להון אירופאי, ערבי ואמריקאי אשר במידה רבה מנציח את התלות והמסכנות הפלסטינית ותורם להגברת השחיתות בקרב האליטה הפוליטית והבירוקרטית של הרשות.
בעניין אחד "אם תרצו" צודקים: הגיע הזמן לחשוף ולמפות את תנועות ההון בין הרשות לחוץ. זה כמובן צריך להיות אינטרס של השמאל לא פחות מזה של הימין. למיפוי זה חשיבות יתירה בעיקר בימים שבה הרשות הפלסטינית עודנה בשלב "המדינה שבדרך".
הנה עוד דבר ללמוד מהמקרה הדרום אפריקני לקראת "היום שאחרי": עשרים שנה לאחר התמוטטות משטר האפרטהייד, נראה שקיימת סוג של הסכמה שבשתיקה בלתי יציבה בין השחורים ללבנים: השחורים אמנם קיבלו זכויות פוליטיות, אך הלבנים, בתמורה לוויתור, ממשיכים להחזיק בזכויות יתר כלכליות. |