הרגש הנו אחד הדברים המסתוריים הטמונים בנו- הוא עלול להתלקח מעצמו, לגרום לנו לעשות דברים שמעולם לא חשבנו שנעשה, הוא עלול להיכבות כך ללא סיבה נראית לעין. לרוב הוא זה שישלוט בנו, יכוון את מעשינו, את דרכנו, לטוב או לרע. בכוחותיו לגרום לנו להבחין לפתע בדברים שתמיד היו שם, אך לא הבחנו בקיומם, או להשכיח מעמנו את מה שפעם היה הדבר החשוב ביותר עבורנו. לעתים הוא נדמה כמנותק מאנו עצמנו, מעין יישות נפרדת הגורמת לנו להתאהב למשל במי אשר לחלוטין אינו מתאים לנו, להשתוקק אל מה שמסוכן עבורנו,או לשנוא מישהו מבלי שהוא נתן לנו סיבה אמיתית לשנאו. ובכל זאת נחוש הזדהות רבה עמו, עם הרגש. ברגע שיחדור וישתלט על נפשנו הוא יהפוך להיות חלק בלתי נפרד ממנה, מנווט אותה בגחמותיו הבלתי צפויות, מוביל אותנו אחריו, למקומות לגמרי בלתי מובנים לנו,אל זמנים מלאי קסם וטירוף, אל אהבות מוזרות,אהבות משונות...
והנה כך הוא משתלט גם עליי, ואני מוצא עצמי הולך ומתאהב במי שכבר הפכה עבורי לידידה טובה, קרובה,אך לא הרבה מעבר לכך. אני מתקשה גם להבין מהיכן מגיע אותו רגש שפשוט אוחז בי בלפיתה עבה- האם בגלל אותם שבועות בהם לא התראינו? בהחלט יתכן אבל ניצניו הופיעו כבר קודם לכן ואותה תקופת ניתוק פשוט הפכה אותם לצמחים מטפסים שהשתלטו לאט על כל כולי. ואולי זו פשוט הבנה שהבשילה לאיטה, שאדם שלא חשבת שתרצה או תוכל לחלוק עמו את חייך,נצרב בתוכך עמוק מכפי ששיערת...
ניסתי לפגוש אותה אך היא לא הייתה פנויה. התקופה הזו הייתה מאוד עמוסה, גם לה כך אמרה, וברגע הראשון שהתאפשר הגעתי לבקרה. גם חברתה הטובה ובעלה של החברה היו שם, חוגגים את יום הולדתו של הבעל. שלושתם היו שתויים במידה כזו או אחרת,גם היא. אך עוד לפני שדפקתי בדלת, בעת שעמדתי בחוץ, יכולתי לשמוע מבעד לחלון הפתוח שיחה שניהלה החברה בטלפון עם מישהו. ניכר היה שהיא מכירה אותו ובכל זאת אמרה לו בהתרסה, ספק בצחוק ספק בביקורתיות- " מה, אתה קודם מזיין את החברה שלי ואז מתקשר להגיד לי שיש לה בטן? לא עושים כזה דבר...", השיחה המשיכה עוד כמה דקות בטון משועשע ואני עמדתי שם בלב צבוט וחיכיתי שתסתיים. היא פתחה לי את הדלת, הייתה עליזה ומצב רוחה מרומם. שמה מוסיקה ורקדה ואני התיישבתי,מביט עליה בעצבות. החברה,דוברת גם צרפתית שכבר דיברה עמי קצת בעבר על פילוסופיה אמרה לי בצרפתית שכשאני יושב שם מהורהר אני נראה כמו דקארט... בשלב מסוים היא ניגשה והתיישבה עליי, מבטה הפך רציני והיא ליטפה את פניי והביטה אליי בעיניים גדולות, כפי שנהגה לעשות לעתים בעבר. הבטתי אל עיניה בחזרה,במבט נוגה, וכך ישבנו שם בעיניים חודרות ועצובות. חברתה זירזה אותה כיוון שמיהרו ללכת למקום כלשהו ובינתיים העירה את בעלה שנרדם... כשקמנו היא נסתה לבקש מהחברה להמתין מעט וחיבקה אותי.
לפני שנפרדנו אמרתי לה שנשוחח למחרת, אך ביום הבא אמרה כי היא עייפה מאוד מהשפעת השתייה שלה בערב הקודם. מאוד רציתי לשמחה וחיפשתי דבר מה לקנות לה. בסופו של דבר,בחנות שמכרה דברי פיצ`קעס בחרתי לבבות קטנים, בצבעים וגדלים שונים וכשהגעתי אליה בערב פיזרתי אותם על מעקה הבטון שמול דלת ביתה. התקשרתי אליה והתברר לי שהיא כבר ישנה. היא לא כעסה ואכן יצאה החוצה לבקשתי אך לא מצאה את הלבבות עד שהייתי צריך להגיע ולהראות לה אותם... חיבקתי אותה חזק, ביקשתי את סליחתה על שהערתי אותה ועזבתי.
אך למחרת, אולי בגלל גילויי הרגשות האלו, השתנה יחסה אליי וכשהגעתי לבקרה היא השיבה לי בכעס שאין לקשר ביננו עתיד. אתה צריך להיות עם מישהי בגילך, לא בגילי. אמרה. אתה מוכן להתחתן אתי? התריסה בי. אני רוצה להתחתן שוב, כנראה שאני בכלל אחזור לארץ שלי...אין לקשר שלנו עתיד, כך חזרה ואמרה. עמוק בלבי ידעתי כי הצדק עמה אך הרגש אליה היה חזק מכפי ששיערתי. אמרתי לה שאני רוצה לחיות עמה,באמת ובתמים התכוונתי לכך, והיא השיבה שהיא כבר לא רוצה בזאת, שכעת היא רוצה לחיות לבד והיא שבה והפצירה בי לחיות עם מישהי צעירה יותר. נזכרתי בכל הפעמים שבהם טיילנו שלובי ידיים במקומות שונים, אנשים מביטים בנו, ולנו זה לא הפריע. אבל את ההורים שלי,או חברים, היא מעולם לא פגשה ולשנינו היה ברור כי עדיף כך. פעם אחת לקחתי אותה אל תערוכה במוזיאון, והנה לפתע, כך מולנו אני ראיתי את הוריי צועדים לעברנו, דווקא ברחוב הזה מכל המקומות בעולם. ביקשתי ממנה להסתובב במהירות והתרחקנו משם. אותי הדבר שיעשע קצת אך אותה זה הכעיס והיא קמה ועזבה וביקשה שלא אתקשר אליה יותר. למחרת היא יצרה עמי קשר, כבר לא כועסת, וביקשה שאבוא. אמרתי לה שהיא צודקת, שזו באמת שטות ושאני רוצה להפגיש אותם, אך היא השיבה שבאמת אין זה כדאי ושעדיף ככה... חמש שנים סתם... היא דיברה כעת כמו אל עצמה כשתיארה באכזבה את שנותיה כאן בארץ, את הקשרים האבודים עם כאלו הצעירים ממנה כמעט בשנות דור... אני כמו ילדה קטנה, כל הזמן עושה שטויות... די,נמאס לי... אמרה בתסכול. אני רוצה עכשיו לחיות לבד...
עזבתי אותה והלכתי משם בלב כבד. ידעתי שדבריה נכונים, שהקשר הזה נעצר באיזה שהוא שלב, גם בגלל הסיבות האלו. ובכל זאת הרגשות שבו והשתלטו. הגעגועים אחזו בי במלוא עוצמתם. השתוקקתי לראותה שוב, לראותה מחייכת את חיוכה הנבוך, צוחקת את צחוקה הילדותי, מביטה אליי בעיניה הגדולות המבקשות נחמה. אולי באמת הייתי צריך להסכים עוד בקיץ ולעבור לחיות עמה? כך הקשר לא היה מתמוסס ואנחנו עדיין היינו ביחד. אך היטב זכרתי גם את הסיבות שבעטיין היססתי מלעשות זאת בזמנו. האם באמת היינו יכולים לבנות חיים משותפים בריאים ובעלי משמעות? והרי נקודות ההסתכלות שלנו על החיים כל כך שונות, התפיסות שלה כל כך פשוטות, אפילו רדודות ופשטניות. אין זה אפשרי לרדת עמה לעומקם של הדברים. והאם זה באמת משנה? האין זה מספיק שהיא תמיד שמחה, באופן כה אמיתי ונאיבי למראה מרחבי הטבע, למראה להקת ציפורים, למראה נוטריה השוחה במרץ נגד הזרם כשראשה בולט, למראה הר לבן ומושלג, למראה זוג תנים המגיחים מן היערות, למראה מבטו המצטחק של ילד תמים וחייכני. האין זה מה שחשוב באמת?
בימים הבאים שוחחתי עמה בטלפון אך היא לא אוותה לשתף פעולה והשיחות היו קצרות. התקשיתי לאכול או לישון ולהוציא אותה ממחשבותי לא הצלחתי... שוחחתי גם עם ידידה מאוד טובה שלי וסיפרתי לה על המקרה. הידידה הזו, למרות היותה יפה וחכמה, חיה כבר עשר שנים לבדה, חוששת ממערכות זוגיות. והנה גם היא מספרת לי על התאהבות בלתי אפשרית משלה, התאהבות במדריכת הכושר שלה, למרות שתמיד אהבה גברים בעבר... התאהבות,כנראה חד צדדית, שהשתלטה עליה לחלוטין בחודשים האחרונים, מונעת ממנה לתפקד בחייה היומיומיים ואף החזירה אותה לטיפול פסיכולוגי. אהבות משונות,אהבות משונות...
כתבתי לה מכתב פרידה והתכוונתי לתת לה אותו ביום המחרת, שהיה גם היום הראשון של חג הפורים. והנה למחרת, בשעה שהרחובות התמלאו באנשים שמחים ומחופשים עלה בי לפתע רעיון. רעיון מטורף למדי, הזוי לחלוטין, אבל רעיון שלפחות ישפר את מצב רוחה ויגרום לה לחייך אלי שוב. לא ידעתי האם זה באמת יצליח אבל הרגשתי כי אני חייב לנסות ולו למען אותו צחוק מתוק...
|