כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    על השמחה

    2 תגובות   יום רביעי, 24/2/10, 22:35

    בסרט  "סרפין" מנחמת הציירת, חסרת הכל,  את וילהלם אודה , פטרונה, (אני מצטטת מהזכרון)  "כשעצוב לך, צא אל הטבע, הפתח לעצים, לפרחים, לרחש החרקים, ליופי,  וייטב לך."

     

    כמה נאיבי, כמה פשוט ועד כמה נכון.

    מתי,  מתי יצאנו להאזין לצפרים,  באמת להאזין להם באוזן הפנימית, כשהיה לנו חושך בנשמה.

     

     

    מתי אנחנו באמת שמחים?

    האם אפשר להגדיר שמחה, לתפוס אותה.

     

    אולי  שמחה היא אותו הרף עין קצרצר, כשהעפעפיים העליונים  מתכווצים לרגע וכיס הדמעות מתמלא ועוד רגע יתלחלחו העיניים ויפרוץ ים הדמעות.  

    אנחנו שמחים באמת, רק כשאנחנו תופסים את חמקנותה של השמחה, את חלופיותה, את שבריריותה, את העצב האורב לנו מאחוריה, אם רק לרגע נסיח את הדעת, לא נשים לב,  וכבר ישתלט עלינו העצב -  משבית השמחה - מנצח.

     

    לא ניתן לו לנצח, נתפוס אותו בגרון, נחנוק אותו באבו,  נטעין את החיים במשמעותם האמיתית, נמלא אותם שמחה, שמחה שהיא, לפחות לפי ברגסון, משמעות החיים.

     

     

    השמחה היא נצחון החיים על הכאב ועל הצער שאליו אנחנו נולדים.  על "בעצב תלדי בנים,"  על "השלכתו" של האדם אל העולם (בלשונו של היידיגר).

     

    כשאנחנו מאפשרים לשמחה לדחוק  לרגע את הסבל, את טרחת הקיום, את הדאגה -  ומניחים אותם  בצד, מסיטים אותם ממרכז  תשומת הלב - רק  אז אפשר לנו לצאת מעצמינו אל  מה שמחוצה לנו -  זוהי פתיחת אשנב, צוהר לעולם, יציאה מהאגו, מהתודעה האחת -  התגברות על מגבלות הגוף.

     

    ברגעי השמחה  אפשר לשמוט כתפיים מתוחות, להרפות את הלסת, לנשום עמוק, להפתח אל  האופק, אל האחר, אל השונה והנבדל מאתנו, אל הנצח .

    מה להיפתח, רק אז אפשר להתחיל לראות, לטעום, להריח, למשש. אפשר לנפץ את חומות הכלא העצמי, אפשר לצאת אל מפגש המקום והזמן, הזמן הפנימי שלנו, שלא ניתן לכמת, ואי אפשר למדוד.

    אבל אפשר לברוא וליצור בו -  כי כל יצירה מתחילה ביציאה מעצמינו. זו מהותה של ההשראה וזה מקור נביעתה.

     

    היציאה מעצמינו, ההפתחות לחזזית שעל האבן, לעלה הכותרת של רקפת - שזה עתה  גִלה  את ורדרדותו ומתהדר בה, לצורתו של התלתן, לענן משוטט, ולחברו שרודף אחריו ונושף בעורפו, לחיוך של אלמוני, לחן מזדמן בסמטה, לדמעה  - אלו  מקורות השמחה,  ובו בזמן  מקורות האסטטיקה ובוודאי  האתיקה.

     

    גם המטפיזיקה ראשיתה  ביציאה אל מה שמעבר לעצמי,  מעבר לזמן  המוגבל של הקיום של כל אחד ואחת מאתנו. הושטת זרועות אל מה שמעבר לנו,  אל מה ששונה ,אל מה שאלוהי ונצחי.

    אין כוונתי לאלוהים של הדתות, דווקא, אלא לאלוהי החיים,  אלוהי כל מה שמעבר לצמצום, שכופה עלינו הגוף הזה, הכאן והעכשיו.

     

     

    ההפתחות אפשרית ברגעי השמחה, כשאנחנו מכריעים את העצב הטבעי שמושך אותנו בכח אל הבור ושמודע לו כל הזמן.

     

    היכולת להפָנות מהדכאון והסבל ולפנות אל החיים - היא נצחון החיים  ונצחון  התקוה.

     

     

    בצלום: חזזית

    כתבה וצלמה באבא יאגה

     

    © כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/6/15 00:32:

      צטט: face 2015-06-14 00:51:08

      ועוד איך אפשר לתפוס שמחה.

      פעמים אין ספור את בעצמך מביאה אותה בתמונות אפילו לכאן :)

       

      איך הגעת לפה פתאום, נברנית שכמותך

       

        14/6/15 00:51:

      ועוד איך אפשר לתפוס שמחה.

      פעמים אין ספור את בעצמך מביאה אותה בתמונות אפילו לכאן :)

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין