כותרות TheMarker >
    ';

    כֵּאֵב

    פרופיל

    בר רבב
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    התעוררות

    10 תגובות   יום חמישי, 25/2/10, 04:22

    אני אומר את זה בזהירות.

    ברעד של התגשמות חלום ושל פחד מהתפכחות.

    בחיוך. לאט לאט, אני מחלים.

     

    אחד החששות הגדולים שלי בימי הדכאון היה שלא יהיה לי לאן לחזור, גם אם באורח נס אצליח להקים את עצמי בחזרה על הרגליים. הייתי מבועת מן המחשבה שאחרי שאקום מן הסיוט, אעמוד מול עיי החורבות שפעם היו חיי, אל מול הקריירה שנזנחה, הנכסים שנוצלו עד התרוששות, הזוגיות שאבדה ומכריי שלעולם לא יביטו בי שוב בהערכה לה זכיתי מהם פעם. להפתעתי הגדולה, אני פוקח את עיניי נפשי ומוצא את חיי עדיין על מסילתם, היכן ששמטתי אותם לפני כשנה וחצי, מחכים לי, מאובקים, שאשוב לחיות אותם. לא האמנתי שכך יהיה, ואני לא בטוח שכל מחלים זוכה לזה. אני מרגיש בר מזל.

     

    הבלוג הזה מוקדש לנושא אחד בלבד, דכאון קליני.

    ההחלמה היא לא סופו של סיפור, היא סיפור בפני עצמו, ואני רוצה לספר אותו, לעצמי כשאקרא זאת בעתיד ולכל מי שרוצה להבין את התופעה שנקראת דכאון מבעד לעיניי ויכול אולי להיות מוטב מכך.

     

    ליציאה מדכאון יש קוי דמיון ליקיצה מחלום רע מאד. זה מעבר ממציאות אחת לאחרת, והדבר לא נאמר כמטאפורה אלא במובן המילולי של המילים. אני מרגיש משהו שדוחק בי לכתוב את הפוסט הזה לפני שאשכח, שכן המציאות הנוכחית והבריאה שהיתה בלתי נתפסת עד לפני חודש, נראית פתאום מובנת לגמרי, ואילו המציאות המייסרת, שבה חייתי חודשים נחווית כעמומה ומעט סתומה, כזכרון רע שקשה לשים עליו את האצבע. זה בדיוק כמו שמנסים להזכר בחלום שעד לפני רגע מילא את כל ישותנו ועם כל רגע של עירות מתמוסס אל תהום השיכחה. כל עוד החלום הרע הזה עוד טרי למדי בראשי, בעודי פוסח על שני העולמות הללו, אני רוצה להשוות בינהם.

     

    הדבר מזכיר לי סיפור ששמעתי לפני שנים רבות על חוקר נחשים מפורסם אשר באחד משיטוטיו בעקבות נחשים הוכש ע"י נחש נדיר וארסי. כאדם למוד הכשות הוא לא התרגש וצלצל להזעיק עזרה, ובינתיים, בכדי לא לפספס את ההזדמנות להעשיר את המדע, תיאר שלב אחר שלב במחברתו את פעולת הארס עליו, איך הוא מרגיש וכיצד איבריו מפסיקים לציית לו. העזרה הרפואית אחרה להגיע והוא נמצא מת על מחברתו ורישומיו. בימי הדכאון, כמו גם עכשו, התחברתי מאד לסיפור הזה. הוכשתי על ידי נחש ארסי ביותר, אם כי למצער לא נדיר כלל, ואני נפנה לתעד את השפעת הארס עליי. ההבדל היחיד הוא שאם עד לא מזמן סברתי שאמות מן ההרעלה, עתה אני סבור שאוכל לשרוד אותה. בפסקאות הבאות, אתאר איך נחווה דכאון לעומת חיים נורמטיביים.

     

    זמן:

    זמן בדכאון חולף אחרת מזמן נורמטיבי. הוא פועם לאט, מזדחל, לא זז. כל שעה היא התמודדות ואילו יום הוא מסע מפרך של מכאובים בלתי נגמרים. בפוסט השני שלי   אני מתאר את הכאב הבלתי פוסק של קיום דכאוני. הדבר מוכר לכולנו, שעה בבילוי ושעה בבית חולים נחוות אחרת, אל אף שמדובר באותו פרק זמן.

    קשה למצוא אינדיקציות ברורות לדכאון, חומרתו והיציאה ממנו, ואני לא מפסיק לחפש, וכאן נמצא אחד. המפגשים השבועיים עם הפסיכולוגית מתחילים בסקירת אירועי השבוע שהיה. בימי הדכאון הנסיון להזכר מה היה בתחילת השבוע היה משול להיזכרות בתקופה אחרת, זה נראה כל כך מרוחק, עם נהר גועש ועכור של חוויות אפלות והתמודדויות איומות שחלפו מאז. שבוע - כל כך הרבה זמן עבור האדם המדוכא. ואילו עתה, משבוע לשבוע אני מרגיש איך "הזמן מתקצר". פתאום אני מופתע שהשבוע נגמר, ואילו במפגשים עם הפסיכולוגית קל לי יותר ויותר להזכר וגם לתמצת מה אירע בשבוע שהיה. כך הם פני הדברים כשבשבוע שזורות גם חוויות טובות ואילו החוויות הרעות הינן בעוצמה סבירה ולא בעוצמה מחריבה.

    אחת האירוניות המרירות לגבי נושא הזמן הוא התרופות הפסיכיאטריות. אני נוטל תרופות, גם עכשו. מעבר לתופעות הלוואי וחוסר הבשלות של תחום הפסיכיאטריה בהם אגע בהזדמנות אחרת, לכל התרופות הפסיכיאטריות לוקח כחודש לפעול. חודש! עבור חולה הדכאון זהו נצח נצחים, אוקיינוס של כאב. כשהרופא הזחוח מדבר על מזור שיגיע עוד כל כך הרבה זמן, ושאם זה לא יעבוד, אז ננסה תרופה אחרת אשר גם לה זמן פעולה בן חודש, ואז אולי תרופה אחרת, בשיטת הניסוי ותעייה, הרי שקשה שלא לזעוק ביאוש ותסכול אינסופי על כך שהוא מפקיר אותי לסבול לכל כך הרבה זמן. זה נוראי. באמת.

     

    עומס המחשבה:

    כמה מחשבות מקבילות ניתן להחזיק בתודעה בעת ובעונה אחת? לאדם הנורמטיבי זוהי מציאות יומיומית להיות מסוגל להתרכז בדבר שלפניו, אך גם לזכור שעוד 20 דקות יש לו תור לרופא, ובכך שבערב אורחים מגיעים, ואיזה מצחיק היה פרק הסיינפלד אתמול. זו אינה המציאות בדכאון. לסובל מדכאון יש חולשה בנשיאת מחשבות, מחשבה אחת או שתיים, שלוש זה כבר שיא היכולת וזה דורש מאמץ, הרבה מאמץ. אולי מפני שברקע, תמיד ברקע, איזמל המכאובים מסתובב, קשה להמשיך להתרכז בדברים אחרים, ובמיוחד בכמה בעת ובעונה אחת. עבור האדם הדכאוני, יום יכול להכיל משימה אחת, אולי שתיים. המשימה יכולה להיות לצאת למכולת כי כבר אין אוכל בבית, או לצלצל לפסיכולוגית לשנות את מועד הפגישה כי יש אירוע משפחתי. וזהו. יותר מזה זה פשוט יותר מדי להכיל..

    יש לי יומן מזה שנה. אפשר לראות את ההתקדמות שלי על פי מידת הצפיפות של התזכורות שלי בו. בשבועות האחרונים הדפים נמלאים ביותר ויותר תזכורות, מקומות, שמות ואירועים. המחשבה שלי מכילה את כל אלו, ואני נושא עימי פיסות מידע קטנות בראש של דברים שיש לעשותם או לרשום לעצמי שלא אשכח. כמו אדם שמסוגל לחיות.

     

    הגות:

    כשכף היד באש, ניתן לחשוב רק על האש. כך הוא גם עם רעב, כפור ודכאון. הסבל שבחוויה הדכאונית מכוונת את כל ההגות לכיוון זה. אני מניח שזה יכול להתממש באופנים שונים. אצלי כאדם רציונאלי אשר בימי הסבל נאחז בעוגן הרציונאליות בכדי שלא לשקוע לבלי שוב בתהום, העיסוק הבלתי פוסק בדכאון סבב סביב למידה. קראתי עוד ועוד על דכאון, הגדרות מפי פסיכולוגים ופסיכיאטרים, פרשנויות לגבי הגורמים לחולי, אופני טיפול שונים, תרופות ותופעות הלוואי שלהם, פורומים של חולים, כתבות העוסקות במישרין או בעקיפין בנושא. מחשבה עיקשת, מעגלית, אובססיבית, נואשת שמבקשת בכל מאודה להבין למה זה קרה לה, מה מצפה לה ואיך ניתן לצאת מזה.

    כיום, הדכאון הופך יותר ויותר לדבר הנורא שקרה לי וריסק את חיי, אך שהוא הולך ומפנה את מקומו לדברים אחרים. בהוויתי הבריאה מאז ומתמיד אהבתי להגות בטבעם של דברים, לחשוב פילוסופית, לבחון תופעות שונות סביבי ולנסות לשער מה יקרה בעתיד. בימים אלה, מחשבות אלו, הבלתי אישיות, ההגותיות, שבות להעסיק את מוחי המתעורר והבלתי מיוסר. איזורים שלמים של מחשבה מתעוררים בי שוב לחיים.  

     

    עבר, עתיד ותקווה:

    במציאות בה שעה היא סבל וחודש היא תקופה, מהי שנה? מהם חמש שנים? עבור חולה הדכאון פרקי הזמן הללו הם בלתי נתפשים. זה כמו לנסות להכיל בתודעה מאות אלפי שנים, זוהי משימה בלתי אפשרית. אי שם בתוך הדכאון, כאשר חודשים של יסורים כבר מאחורך, וכמות לא ידועה של חודשי יסורי לפניך, העבר והעתיד נעלמים בערפל. אין עבר, אין עתיד, תמיד הרגשתי כך, תמיד ארגיש כך. יאוש אינסופי. לא משנה עד כמה הרציונאל יודע לומר שפעם לא היה דכאון, שפעם היו ימים שמחים, רגשית אי אפשר לקבל את זה, הכאב כבר חילחל עמוק מדי, טימא כל שביב חישה. לכן גם אין למה לצפות. קריירה? זוגיות? תוכניות לטווח ארוך? מהם אלו? זהו האובדן המוחלט של תקווה. זהו המקום בו הרצון לסיים את הכל ולמות נולד.

    בימים אלה, כששוב אני מסוגל לטעום מזון ולהנות ממנו, לשמוע בדיחה ולצחוק באמת ולא למראית עין, לשמוח על מראה פרח או אדם אהוב, העבר שוב מובן ולעתיד יש משמעות. לאט ובזהירות, עדיין מביט בחשש אחורה אל המפלצת שהשלתי מעליי פן תשוב להסתער על נפשי, אני מעז לאחר זמן רב כנצח להגות באפשרות של אולי להכיר מישהי, של אולי לעבוד, וכן להגות באלו חיים הייתי רוצה לי. דברים כל כך מובנים מאליהם לאדם בריא שבים אליי, מזמינים אותי לחיות עבור משהו.

     

    בדידות:

    תחושות נעימות, רגשות שמחים, הם משהו בלתי מובן ששייך לכל הסובבים, אך לא לחולה. עולם של זרים מוכרים, משפחה וחברים, מכרים ושכנים, פעם הבנת אותם והם אותך ואילו עתה אתם חיים במישורי קיום נפרדים. הם לא מסוגלים להבין גם לו רצו. מרביתם גם לא רוצים. בדידות. בדידות נוראה. לכוד בתוך נפש חולה, משותק מחוסר יכולת לפעול, מוקף באנשים שדוברים בשפה זרה. היתה זו הבדידות גרמה לי להרשם לקפה דה-מרקר ולמצוא מקוללים כמוני, שאוכל לדבר איתם, להרגיש שיש לי מישהו בעולם שמבין אותי ומה אני מרגיש. וזה כך. המדוכאים מבינים זה את זה ויש בכך נחמה מסויימת.

    בימים כתיקונם אני אדם מאד ידידותי ופעיל חברתית. ובימים אלה החברים שלי חוזרים להיות האנשים שאני רוצה להיות במחיצתם ולא אלו עבורם אני צריך להחזיק מסכה של חיוּת. העולם מלא באנשים שנעים אנה ואנה ואני מבין את המניעים של רובם, ואת שפתם. היומן שלי נמלא בתזכורות למפגשים. לא מפגשים כמו בימי הדכאון, כשהייתי אונס את עצמי להפגש על מנת לצאת מהבית בכדי לא לשקוע עמוק יותר, אלא מפגשים כי אני רוצה, מפגשים כי זה נעים לי. כמה קסום זה לומר "נעים לי" על משהו..

     

    שליטה בחיים:

    חוויה בולטת בדכאון היא חוסר האונים. לא משנה מה אעשה, היכן אהיה, על מה אחשוב, כמה אמתין, הסבל שם, מכאיב באופן בל יתואר. לאחר זמן מה, אשר כאמור עשוי להיות קצר לצופה מבחוץ ולהחוות כנצח לחוות על בשרו, האדם המדוכא מתחיל לפתח את מה שנקרא במינוח מקצועי "חוסר אונים נרכש". בניסויים המפורסמים של זליגמן ומאייר, הם חישמלו קבוצות שונות של כלבים, כאשר קבוצה אחת חושמלה בלא כל תלות במה שעשו הכלבים. לאחר השתת כאב פיסי מתמשך, בלתי מוסבר ובלתי ניתן לשליטה, סיגלו הכלבים מצב פסיכולוגי ספציפי שהתבטא בחוסר מוטיבציה, אומללות וחוסר אונים אל מול אתגרים שונים  (לקריאה נוספת). יש הקושרים בין חוויה זו לבין דכאון קליני ומחלות נפש נוספות.

    החוויה שלי לא היתה שונה. במעמקי אותו בור שנקרא דכאון, "מחושמל" מדי רגע ע"י סבל בלתי מוסבר שאינו בשליטתי, ולאחר שנתתי מאבק עיקש וחסר הצלחה להחלץ, הרמתי ידיים. כאן אמות. אין לי כל שליטה על חיי, חיי אינם בידיי, אני כעלה נידף ברוח נתון לכוחות חזקים ממני. אחת המשימות הראשונות אותה יזמה הפסיכולוגית (שמטפלת בשיטה הקוגניטיבית, ועל כך אפרט בעתיד) במפגשים שלנו היתה להשיב לי את תחושת השליטה בחיי, את התחושה שאני שוב אוחז במושכות. 

    זהו בלתי נתפש למי שלא חווה זאת, אבל כיום, מה שקיבלתי חזרה הוא היכולת לגרום לעצמי להרגיש בהתאם לפעולות שלי. אם אבחר לראות סרט מצחיק אהנה, אם אלך לניחום אבלים אתעצב, אם אריב עם השכן אכעס. הבחירה שבה אליי. לא עוד סבל ורק סבל באשר אעשה.

     

    ערך עצמי, בטחון עצמי ו-FOK:

    מבלי להתפאר, השגתי מספר הישגים בחיי. כל אלו התבטלו לכדי אפסות בימי החולי שלי. הערך העצמי כמו גם הבטחון העצמי שלי אשר בעבר היו גבוהים למדי, צנחו לכדי חוסר קיום. הייתי כלום, אפס, חסר ערך. מאז ומתמיד הייתי חסר ערך, כך הרגשתי. מעולם לא עשיתי דבר, אני כשלון, אני אדם בלתי נראה וחסר משמעות. מי בכלל ירצה בי למשהו? לא אחסר לאיש אם אמות חוץ מלמשפחה שלי. 

    הערך העצמי נקשר כאן למושג מעניין בשם FOK מתחום חקר מנגנון הזכרון (Feeling Of Knowing) המתייחס לידיעה שאנו יודעים. מסתבר שידיעת דבר מה וההכרה בכך אינם הינו הך, וישנם אנשים שמנגנון זה נפגע אצלהם בעקבות פגיעה מוחית. כתוצאה מכך הם עשויים לדעת לנהוג ברכב או להכין עוגה, אולם אם ישאלו על כך ישיבו בשלילה. הם יהיו מסוגלים לעשות כן אבל ייחסו את זה לאינטואיציה או מזל. בדכאון ה-FOK ניזוק באופן מהותי. חרף כל שנותיי כחובב ספר ולמדן חשתי שאיני יודע כלום, ממש כלום, המח שלי ריק מכל ידע, יכולת או תובנה. שמאז ומתמיד הייתי כלי ריק שגם לא יכול להכיל דבר.

    לא כך הם פני הדברים היום. כמו תמונה בשחור-לבן שאט אט מתחילה להצבע, אני מגלה יכולות נשכחות שהיו בי ונדהם. זה כמו להכיר את עצמי מחדש. לעיתים זה ממש מרגש אותי. איך יכלתי לשכוח? יש לי יכולות, ועוד איך! 

     

    מיניות:

    דכאון זה חוסר היכולת להנות, וזה גם מכאוב חושי. צלילים רמים של מוסיקה או צפירות ברחוב, המון אדם מדבר באולם סגור, אלו הידהדו באוזניי כהלמות תופים וגרמו לי לרצות להמלט מהמקום אל השקט. תמונות מרצדות בטלויזיה היו מכבידות עליי. מגע פיסי היה לי קשה. בימים כתיקונם אני אדם חושני, חובב מגע פיסי מכל סוג וכמובן גם מין. אחד הזכורונות המרים ביותר שלי, תזכורת עד לעד כמה חולה הייתי ועד כמה נמנע ממני הינה תמונה שלי מהלך ברחוב עם בת הזוג שלי ולא מסוגל להחזיק את ידה. אני כותב את זה וזוהי הפעם הראשונה שדמעות עולות בגרוני. היא שולחת ידה אליי ואני מחזיק עד שלא יכול יותר ושומט אותה, וכך שוב, עד שביקשתי שלא תתן לי יד יותר, שאני לא מסוגל. על מין כמובן לא היה על מה לדבר. וגם לא היה חשק מיני. היצר המיני חדל מלהתקיים.

    עם תהליך ההחלמה שלי נפקחו עיניי יותר ויותר ולפתע שבתי לראות ביופיין ומשיכתן של בנות המין האחר ושוב רציתי בחברתן, ובגופן. יחסי מין שבו אל חיי, והינם פעילים ואירוטיים כבימים עברו. החזרה לקיום יחסי מין היתה אחד המנופים החזקים להאצת ההחלמה שלי, ואני סבור שכל מי שמנסה להחלים מדכאון ומסוגל לקיים יחסים, כדאי שיעשה זאת כתראפיה בכדי להפיח רוח בנשמתו הכבויה.

     

    הנאה והיוותרותה:

    להנאה אין משמעות כשחולים. זה מצב בלתי מובן למי שלא חווה דכאון על בשרו, מפני שלא משנה כמה היום רע, עדיין יש זכרון נעים, או קפה טוב בבוקר, או ציפור מצייצת על החלון אותה אפשר לברך בחיוך. אלא שעבור החולה, הכל תפל, אפור, מנוכר וצורם. דבר אינו יפה. כיעור שולט בכל. העין קולטת את האדם שירק ליחה ברחוב, את הגרפיטי עם הקללות על הבניין שממול, ואת גווני הסרקזם בדברי האיש שלפניך. רק הרע והמכוער נשמע ונשמע היטב ומהדהד, מועצם שבעתיים.

    רצוי שלא לראות חדשות כי היכן שהאדם הנורמטיבי יתרגז, האדם הדכאוני יצלול בתסכול תהומי, רצוי להמנע מסרטי דרמה בהם הדמויות בוכות, כי כל דמעה על לחיה של דמות תתורגם לאגם של דמעות על חזהו של הצופה החולה. רק סרטים שמחים, קלילים וחסרי משמעות. 

    עתה, אני שוב יכול לחוות שיר טוב ברדיו, או את ההנאה מאכילת סטייק. כשמישהו מחייך אליי זה שוב שולח לי חמימות פנימית והעולם מלא שוב גם במראות יפים כמו גינות פורחות או זוג קשישים מהלכים יד ביד על הטיילת. ככול שהתקדמה החלמתי, אירעה תמורה נוספת. לא רק שהייתי מסוגל שוב לחוות הנאה, הייתי גם מסוגל להחזיק בתחושה, היא לא התפוגגה מיד אלא נשארה עימי יותר ויותר זמן. עכשו יש לי שוב זכרונות טובים, אפילו כאלו מלפני שעה.

     

    הלוואי שלא אזדקק לנסיוני המתועד כאן להתמודדות נוספת והיה אם חלילה כן, שיעזור לי..

    אני יוצא לחיות.

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/3/10 19:35:

      צטט: מירי-ב 2010-03-09 13:11:58

      פוסט כל-כך חשוב שכזה כבר מזמן לא קראתי - כל הכבוד לך על השיתוף והפירוט!!!

      חוץ מזה, הפסקה הפותחת עם האופטימיות (הזהירה) על יציאתך שלך מהחשיכה (הרגעית) - עשתה לי את היום (שלא לומר את כל השבוע, לפחות)!

      וכמובן, ב-ה-צ-ל-ח-ה  ג-ד-ו-ל-ה בהמשך הדרך שאתה משכיל לסלול לעצמך!

      מירי

       

      אם הצלחתי לא רק לגלות שמחה מהי, אלא גם לשמח, אז הפלא גדול עוד יותר.

      תודה על התמיכה מירי, אני מעריך את זה.

        9/3/10 13:11:

      פוסט כל-כך חשוב שכזה כבר מזמן לא קראתי - כל הכבוד לך על השיתוף והפירוט!!!

      חוץ מזה, הפסקה הפותחת עם האופטימיות (הזהירה) על יציאתך שלך מהחשיכה (הרגעית) - עשתה לי את היום (שלא לומר את כל השבוע, לפחות)!

      וכמובן, ב-ה-צ-ל-ח-ה  ג-ד-ו-ל-ה בהמשך הדרך שאתה משכיל לסלול לעצמך!

      מירי

        9/3/10 02:36:

      צטט: נוסקת 2010-03-08 07:31:30

      קראתי תוך עצירת נשימה,

      כאחת ששוחה מתחת לפניי המיים.

      וואוו.

      לא מצליחה להקליד. איך הצלחת להעביר

      את המסר, את התחושות, את הדאון באופן

      כה בהיר.

      תודה ענקית ממני. העשרת את חיי בידע

      שכה חשוב. תודה.

      ברשותך, הייתי רוצה לכתוב כמה מילים בבלוג שלי

      ולצרף לינק לפוסט זה. התסכים?

      אני רואה חשיבות סופרימית להעשיר את היידע

      של הסובבים אותנו למען יגלו רגישות למחלות

      נפשיות ולא רק פיזיות.

      גאה בך על אופן ההתמודדות,

      גאה בך על כך שהינך כיום למעלה,

      גאה.

       

      }{ !

       

      נוסקת יקרה,

      הרחבת לי את הלב, תודה לך.

      כמובן שאסכים ללינק לפוסט, הוא מיועד לכמה שיותר עיניים.

      אני כותב בין השאר על מנת שהסובלים מדכאון ידעו שהם לא לבד במקום הזה שמרגיש הכי בודד ובשביל אלו שלא סבלו מעולם מדכאון, שידעו מול מה חולה הדכאון ניצב בכל רגע ורגע, ובהבנתם אולי יעזרו יותר וישפטו פחות.

      ושוב תודה..

        8/3/10 07:31:

      קראתי תוך עצירת נשימה,

      כאחת ששוחה מתחת לפניי המיים.

      וואוו.

      לא מצליחה להקליד. איך הצלחת להעביר

      את המסר, את התחושות, את הדאון באופן

      כה בהיר.

      תודה ענקית ממני. העשרת את חיי בידע

      שכה חשוב. תודה.

      ברשותך, הייתי רוצה לכתוב כמה מילים בבלוג שלי

      ולצרף לינק לפוסט זה. התסכים?

      אני רואה חשיבות סופרימית להעשיר את היידע

      של הסובבים אותנו למען יגלו רגישות למחלות

      נפשיות ולא רק פיזיות.

      גאה בך על אופן ההתמודדות,

      גאה בך על כך שהינך כיום למעלה,

      גאה.

       

      }{ !

        2/3/10 23:40:

      תיארת ריבוי מחשבות...

      חושבת שאחד הקשיים הוא מחשבות שאדם מלבה בתוכו מבלי לחלוק אותן והן צוברות מסה, מתנפחות וגודלות והופכות למשהו ענקי לא פרופורציונלי לעיתים מספיק מישהו שיאמר איזה משהו מציאותי והגיוני כדי לפוצץ בלון מלא אוויר :)

      קראתי בלי נשימה! הצלחת לרתק אותי עם התיאור ה"מחקרי" הזה של הדכאון שלך. זה ברור למה יש מן ריחוק דידקטי במה שכתבת, למרות שמדובר בעצמך, במחלה שלך. אני מעריכה את האומץ לחפור שוב בדברים, במבט מתבונן שכזה ולשתף.

      שיהיה לך רק בהצלחה ורק בריאות. אני מאד שמחה בשבילך!

        28/2/10 09:48:

      אני באמת מקווה שלא תזדקק לכתובים, למידע העצום שצברת בחודשי התפרצות המחלה והכל יהפך לזכרון עמום של תקופה גרועה ממש. כמישהי שחווה את ההתפרצות בפעם השלישית אני מבטיחה שלמידע אין עוד ערך כשאתה בתוך התופת. הידיעה שיש משהו טוב בחוץ נעלמת מהעין ומהלב והזחילה אל האור נעשית על הברכיים ובמאמצי על.

      הראשון שלי היה בגיל 25, השני בגיל 29 והשלישי ב 33, ככה שהם דיי סמוכים ובעלי מקצב משלהם: 1-2-3-4-נפילה-1-2-3-4-נפילה, סוג של ואלס קליני.

      אנשים כמוני צריכים להיות עם יד על הדופק וטוסיק במושב הטיפולים לפחות פעם בשבוע כדי לתפוס את זה בזמן. ואם להיות פאסימית לרגע, גם אם אתפוס את זה בזמן, לא תהיה לי שליטה על המנגנון שמפיל אותי למיטה לכמה חודשים ומצר את חשיבתי ורצוני.

       

      אני חייבת עכשיו לחזור ולקרוא פעם נוספת

      אתה כותב מתוך הראש שלי, זה אדיר

        25/2/10 05:50:


      תודה.

       

      (אתה מדען בנשמה :)))

        25/2/10 04:47:

      צטט: Glow* 2010-02-25 04:40:02


      אתה לא מבין עד כמה, אבל עד כמה - זה תענוג לקרוא את זה על הבוקר.
      עשית לי את היום, בחיי!
      *

       

      תודה יקירתי.

      את חברת אמת.

       

        25/2/10 04:40:

      אתה לא מבין עד כמה, אבל עד כמה - זה תענוג לקרוא את זה על הבוקר.
      עשית לי את היום, בחיי!
      *