| כשחזרה מהמפגש הראשון קרנו פניה. היא נגשה לבעלה, מחייכת חיוך שאמר כולו הכרת תודה, כרכה זרועותיה סביב גופו המופתע ונשקה ארוכות על שפתיו. "תודה" לחשה. שנים שהיא חשה שחקנית מתוסכלת, קוברת את חלומה תחת ערמות הכביסה, בינות לכיור לקריירה והילדים. שנים שהיא משחקת מול המראה, מול צחוקם המתגלגל של ילדיה וחולמת על הבמות הגדולות. שנים שהיא לא מעיזה לעשות הצעד. בעלה היה זה שעודד ודחף. הוא קרע מודעה מהעיתון המקומי על החוג לדרמה. מודעה שהיא קראה באצבעותיה, מדחיקה במבטה, ממשיכה הלאה לכתבה על הבורות בכביש. חשבה שאם תצליח לדלג מעל הבורות והכתבה לעמוד הבא תוכל להמשיך הלאה. גזיר העיתון שחיכה לה על הכרית אילץ אותה להתמודד עם הפחד מפני הגשמת חלומה. היא התבונה בו אילמת, מעבירה מבטה מן הנייר אל בעלה, שעמד שם מחייך ומגונן, נוסך בה ביטחון לצאת לדרך. היא הגיעה למפגש הראשון נבוכה ומסוגרת, כולאת את השחקנית שבה, חוששת לחשוף ערוותה ברבים. חוששת שחלומה יתנפץ אל סלעי חוסר כשרונה. עמדה במעגל יחד עם עוד עשרה משתתפים נבוכים, מקשיבה לקולו המלטף של המנחה. גלי קולו כמו מטיילים בחלל החדר נוגעים לא נוגעים במשתתפים, חורצים פתח צר בשריונם המגונן, כמו שוברת קרח בשולי הקוטב. יחד עם כולם, נשבתה אחר קולו, נותנת למחסום הראשון לפול, משחררת צחוק מתגלגל, מניעה את גופה, משמיעה קולות, משתחררת ומשתפת פעולה עם גואלה. כשיצאה מהמפגש הראשון, נמלא גופה באהבת אין קץ לבעלה שבתבונתו ונועם הליכותיו דחף אותה אל החוג. השבועות נקפו, וכל מפגש התיר ממנה עוד מחסומים. עוד כבלים נסתרים שעמסו עליה השנים ומציאות חייה. היא חשה שפעם בשבוע במשך שעתיים תמימות היא חיה באמת. לא בצד החיים. עם הזמן גלשו חייה האמיתיים האלה גם אל מציאות חייה, משפיעים שמחה ואושר בלתי מוסבר על משפחתה וכל סובביה. היתה צועדת לעבודה, היתה משחקת עם ילדיה, מקפיצה אותם לחוגים, מפלרטטת עם בעלה, מפטפטת עם חברותיה, הכל, בהרגשה כאילו היא מרחפת מעל האדמה, נישאת על פני עננת אושר, ממצה לראשונה, זה שנים רבות, את חייה כפי שחלמה אותם. החוג לדרמה שחרר ממנה, כמו לבה מתפרצת, שמחות שהיו אצורות בה, תשוקות ורצונות, מעצים את רגשותיה, את מודעותה כלפי עצמה, כלפי מי שהיא באמת. לא מי שהחברה מצפה ממנה להיות. והכל, חשבה, הכל בזכותו, של האחד, אהובי, בעלי, האיש שאיתי, האיש שהתברכתי בו. בעבור מספר חודשים החלה הקבוצה לעבוד על הצגת הסיום. לכולם היה ברור שהתפקיד הראשי הוא שלה. השחקנית שבה פרצה ממנה בעוצמות כה גדולות, שלמתבונן מן הצד נראה היה כאילו היא כבר שנים על הבמה, וזהו מקומה הטבעי. היא חלמה. היא נשמה. היא חיה את ערב הבכורה. הערב שבוא יתגשם חלומה ויביא אותה לשיא חייה. הערב בו תעמוד, לראשונה, על במה, נותנת לשחקנית שבה, לאני האמיתי שלה, לפרוץ קבל עם ואולם. נכנסה כל כולה לתפקיד. מאמצת את מבטאה של הדמות, את תנועותיה, את טירופה. מאבדת את הקו המבדיל בין המציאות לבמה. צחוקם של ילדיה התחלף בחשש מהאישה המטורפת שתפסה את מקומה של אימם. החברות שבתחילה חייכו במבוכה, חדלו להתקשר, מבכרות לחכות שיחלוף ערב הבכורה שאחריו אולי יקבלו את חברתן חזרה. בעלה, ניסה בדרכו שלו, לבתק את החוט המקשר בין אשתו לדמותה בהצגה. מנסה לשווא לבקע את קליפת הטירוף, להוציא ממנה, ולו למספר דקות ביום, את אשתו כפי שהכיר אותה. אשתו שנטמעה בתוך דמותה הלא קיימת, ונעלמה ללא שוב. בימים האחרונים לפני הבכורה, הקדישה את כל זמנה אך ורק להצגה, נחושה להביא את הביצוע לכדי שלמות. ביצוע שכולם ידברו בו. שישאיר את כולם פעורי פה, ואותה יונקת את זרקורי התהילה, נישאת על כנפי האהבה, אל הכותרות, אל הביקורות, אל הבמות של התיאטרונים האמיתיים. יודעת שהחוג לדרמה, הוא רק מדרגה קטנה, בדרך לחלומה האולטימטיבי. כבר לא היתה יותר היא. אין היא. אין רעיה. אין אמא. יש דמות פיקטיבית אמיתית יותר מהמציאות. דמות שלבשה דמותה, והשתלטה על כל ישותה ונשמתה. מחיאות הכפיים הסוערות, היו כמו חמצן נקי הנכנס אל ריאותיה. עמדה עם כל הקבוצה על הבמה, קדה קידה קלה, נושמת לקרבה את אהבת הקהל, ליבה מתאים עצמו אל קצב מחיאות הכפיים, מחשב להתרסק מרוב התרגשות ושמחה. היא היתה מושלמת. ריחפה על הבמה כמו נולדה עליה, משחקת את דמותה המטורפת האמיתית, בקלילות, באופן המשכנע ביותר, מעבירה רטט של עוצמה והתרגשות בקהל. אורות כבו. תלבושות הוסרו ואיפור נוגב. הצגת הבכורה, שהיתה, כפי שתוכנן, גם ההצגה היחידה של החוג לדרמה, תמה. לאחר שלבשה את בגדיה שלה, לאחר שטרחה והשילה מעצמה את דמות האישה המטורפת מההצגה, יצאה ללילה הקריר. רוחות סתיו ראשונות נשבו, משחקות בעלי השלכת, מלוות אותה בדרכה הביתה. המפתח שקשק בדלת ביתה החשוך והיא נכנסה אל השקט. מבעד לנורת המסדרון שהדליקה הבחינה במכתב הפרידה שהשאירו לה בעלה וילדיה, שיצאו, כך כתבו לה, לחפש את האישה והאמא שהיתה להם. היא הביטה במכתב. קוראת אותו פעם אחת. קוראת אותו פעם שניה כמו לומדת תפקיד חדש. מרגישה איך חלק מדמותה, אותו לא הסירה בחדר ההלבשה, מתגנב אל חלל ריאותה, עוטף את ליבה, יונק את נשמתה, מגרש, בפעם האחרונה והמוחלטת, את האישה שעמדה ביום הראשון של החוג לדרמה נבוכה ומבויישת. |