פעם הלכתי הרבה לקולנוע לבד. אהבתי לשבת בהצגות יומיות ולחסל פופקורן ענק ושוקולד "טעמי" אחרי ההפסקה, למרות שבהצגות יומיות בדרך כלל אין הפסקה כדי לא שלא להפריע לזקנים שנרדמו או מתו בשורה האמצעית. אבל זה היה פעם. היום אני תמיד הולכת לקולנוע עם השכן או בדייטים, ועושה את כל הטקס של ההתלחשויות בחושך וההתחלקות המעיקה בחטיפים. הסרט האחרון שראיתי לבד היה "אביבה אהובתי" הנהדר בקניון גבעתיים, ובאמת חבל שהפסקתי לעשות דברים כאלה, כי הסיבה העיקרית שבגללה אהבתי ללכת לקולנוע לבד היא שאני נבוכה נורא בקלות בסרטים, בעיקר מסצנות סקס, וחוצמיזה אני תמיד דואגת שהבן אדם לידי לא נהנה. זאת ועוד, כל החברים שלי יודעים שכשנמאס לי קשה מאוד לשכנע אותי להישאר, ולפעמים אני פשוט קמה באמצע הסרט והולכת. נכון, לפעמים אני מתחרטת על זה, אבל אם הסרט מעצבן אותי ולו במשפט מתנשא אחד שמתפרש אצלי בתור זלזול עמוק בצופה - זה הסוף שלו, ודקה אחר כך אני רומסת ברכיים בדרך לדלת שתמיד מזכירה יציאה מאולם ספורט ומובילה למסדרונות מוזרים שמוציאים אותי לרחוב שאני בכלל לא מכירה בעיר אחרת. פעם התופעה הזו הייתה ממש שכיחה, היום זה איכשהו בסדר ואני מצליחה לראות את רוב הסרטים עד סופם, חוץ מ"מילים ולחן" המזעזע שהשאיר אותי באולם הממוזג רק משום שלקח לי ארבעים דקות לפתוח את ה"טעמי", ואחר כך - סלאמת. יותר עדיף להסתובב בסינמה סיטי ולצחוק בלב על כל החנונים שחוגגים ימי הולדת בפאב האירי שמתאימים לשם כמו חבורת טרוריסטים באשראם של רפיק. מה הקשר בין "הפאב האירי" לבין פאב אירי, אין לי מושג. אני מתארת לעצמי את כל הג'ינג'ים הממושקפים שותים בעמידה איזה קוקטייל תות ופסיפלורה נטול אלכוהול ומהללים את ה"אירלנדים". בכל מקרה, זה עדיין יותר כיף מלראות את יו גרנט האינגלינדי משחק את עצמו בפעם המיליון. אם מישהו יעשה מונטז' של קליפים מהסרטים שלו, זה בטח יהיה חצי שעה של תמונת סטילס שבה יראו אותו מחייך בחולצה לבנה מכופתרת ופעם בעשרים שניות יתווסף לו עוד קמט ליד העין והוא יגמגם קצת וילך לזונה.

אני לא צוחקת. אני באמת נורא נבוכה מסצנות סקס. הייתי מעדיפה שלא יהיו סצנות סקס בסרטים בכלל. בכל פעם שיש איזה רגע אינטימי אני מתמלאת תקווה שהשחקנית הראשית לא תתפשט, או לכל הפחות שהיא נולדה בלי פטמות. הייתי אומרת שאני נעה באי-נוחות במושבי ברגעים כאלה, אבל הלוואי שזה היה מסתכם בכך. בכל פעם שמישהו מתחיל להזדיין על המסך אני ישר מוצאת מה ללחוש באוזן של מי שיושב לידי, קצת כדי להוציא אותו מהריכוז וקצת כדי להוציא גם את עצמי. וזה לא שאני איזו בתולה חסודה, כבר יצא לי לראות ערומים בערמות, מציצות במציאות ודיונים של זיונים (טוב די!) אבל בכל זאת, בקולנוע זה תמיד מביך אותי נורא. כאילו, כולם יושבים שם ומסתכלים על שחקנים מתמזמזים. מה עובר לצופים בראש ברגעים כאלה? מעניין אם אני היחידה שרוצה להרוג את הפטמות הנולדות של השחקנית. היא בטוח לא נולדה עם כוס כזה שעיר, אגב. המצב הופך להיות מביך פי אלף כשיוצא לי לראות סרט עם ההורים שלי, נניח. מזל שלא מקרינים סרטים בתוך הפאב האירי, כולם היו מאוננים בעמידה. על פורנו, כמובן, אין מה לדבר. בפעמים הספורות שהתחשק לי להוריד פורנו מהאינטרנט כל כך פחדתי שייכנס לי וירוס למחשב, ודקה לפני שעטפתי את המעבד בקונדום וקשרתי את העיניים של לוח האם, החלטתי שזה לא שווה את זה. אני לא צריכה פורנו. יש לי דמיון מספיק מפותח, והוא בדרך כלל לוקח אותי לסצנות שבהן אני מזמינה טכנאי מסוקס לביתי, ואפילו הוא מעדיף שרובוט של המשטרה ילחץ על הכפתור של הריסטרט שלי. זה לא בשבילי, הדברים האלה, בחיי.

אבל מה, אני אוהבת סצנות משעממות בקולנוע. אני פשוט משוגעת עליהן. בכל פעם שהסרט נורא משעמם אני מקטרת בקול רם, אבל בלב אני שמחה ואף גועשת. בכלל, נושא השעמום מרתק אותי. אני אוהבת לשאול אנשים מה הם עושים כשהם משתעממים. באמת, אני אוהבת שמספרים לי הכל. הרגעים השנואים והלא מתוכננים האלה שבהם יושב אדם ומסתכל על הקיר, או מעביר ערוצים, או מעשן על המדרגות של הבניין - איזה חיים יפים. זקנים משתעממים הכי הרבה, אני תמיד מסתכלת עליהם כשאני עוברת ברחוב והם יושבים במרפסות שלהם, בגופיות לבנות ומכנסיים קצרים, ומסתכלים למטה, על החצר והכביש. הם יעשו את זה עד הערב, וגם מחר, וגם מחרתיים. ותמיד רואים ברקע איזה קצה ראש של תאילנדי משועמם לא פחות. ואנשים שיושבים בתור לרופא, זה הדובדבן שבקצפת. חבורת אנשים שעד לפני חצי שעה היו אזרחים פרטיים מן המניין פתאום הופכת לגוש פרצופים שותקים שקוראים את השלטים של קופת חולים כללית שוב ושוב או משחקים סנייק בפלאפון ולא מגלים לאף אחד שהם הפסידו. עם זאת, כשמדובר בקולנוע, סצנות משעממות הן דבר מאוד גבולי. אפשר להראות שיעמום מהחיים, אפשר אפילו לשעמם את הצופה, אבל לא יותר מדי, צריך לעשות את זה בחוכמה, ככה שזה לא יהיה משעמם בכלל. ב"פרחים שבורים", למשל, נורא נהניתי. סרט משעמם ברמות בינלאומיות. כולם התבאסו ממנו רצח ורק כל הפלצנים התלהבו. "הו, ג'רמוש הזה יודע לספר סיפור בדרך כה אינצטיגרנטית". מילים לועזיות בתחת שלי, ראיתי איך כל הסרט חיפשתם את החתיכה האחרונה של המסטיק שנפלה לכם בתיק לפני שבועיים. בקיצור, נורא נהניתי. הסרט גם נגמר באמצע העלילה, שזה בכלל שוס. משעמם, קטוע ומאכזב. בדיוק כמו בחיים, שזה בערך הדבר האחרון שאפשר להגיד על פורנו. בחיי אלוהים, זה כמו שמישהו יוריד סרט של נשיונל גאוגרפיק שבו רואים עציצים שגדלים נורא מהר וזזים הצידה בכל פעם שמשמיעים את מוצרט. בשביל מה צריך את כל ההארד קור הזה? הרי בסופו של דבר זה יגרום לכולם לזרוק את העציצים שלהם לפח רק בגלל שהם לא מספיק ירוקים ורקדנים. 

ועוד משהו על קולנוע. משום מה, המון אנשים אוהבים לשנוא קולנוע ישראלי. מה זה העניין הזה, לכל הרוחות. אם אני מסוגלת להשאיר את התחת שלי על הכיסא בכל פעם שרואים את התחת של השחקנית על המסך, גם אתם יכולים להפסיק לחשוב שאתם גרים בחולצארץ ולנסות להקשיב לסרט, לשם שינוי. פעם חשבתי שבהעדר כתוביות תרגום לא נשאר לאנשים האלה על מי לרדת אז הם לא טורחים, אבל היום אני כבר הרבה יותר חכמה אז אני פשוט בטוחה בזה. מצד שני, יש כמה דברים מעצבנים בקולנוע ישראלי, למשל, כל אלו שצורחים "יו, זה הפלאפל בפרישמן", "יו, זה המפקד שלי מהטירונות", "יו, שכבתי איתו" או החביב עליי ביותר, "יו, איזה קטע, דיברו פה בעברית". אבל בחייאת, נורא כיף לראות את הדברים הישראליים הקטנים שזרים לא יבינו, כמו יופיים המכוער של רחובות תל אביב הכל כך מוכרים, כמו הרי הצפון המפוארים, כמו איבגי ובעיקר כמו הטמבלים שצורחים את ההערות לעיל באמצע הסרט ואחר כך מתקשרים לאחד-ארבע כדי לברר את הטלפון של הבמאי ולהעיר לו פנים אל פלאפון. אפרופו, לקוראים הנחמדים קרן את גפת, בחייאת, בפעם הבאה תרימו את המקל של הבום טיפה יותר גבוה, באמת שלא צריך לראות אותו בכל סצנה חמישית של "מדוזות". בכל מקרה, אם בשבוע הבא תראו איזו מישהי שמנה ומכוערת עם ריח דוחה מהפה שיושבת עם דלי ענק של פופקורן בהצגה יומית - אל תגידו לה שלום, כי זו לא אני, יא מפגרים. אני הכוסית ההורסת שיושבת בצד השני של האולם ורושמת הערות תרגום על פיסת מרשם לגלולות שהיא מצאה בארנק שלה. אבל בחייאת, אל תתיישבו לידי. לקח לי המון זמן לחזור לראות סרטים לבד, אני לא חושבת שאני כבר מוכנה להתחלק בחטיפים.