הולכת בלי יחפה
פוסטים פופולאריים
-
הצצה ראשונה
9/6/09 | 438 צפיות
-
הצצה רביעית
29/6/09 | 882 צפיות
-
מחשבות על המציאות
25/4/11 | 1012 צפיות
-
הצצה שישית
16/7/09 | 660 צפיות
-
זרימה נכונה
26/5/10 | 889 צפיות
-
בקשתך התקבלה
6/11/09 | 1079 צפיות
0
ככה גדלנו כולנו
תגובות אחרונות
-
CHIVIBAR
בתגובה על מכתב געגועים
-
אילן (אישון )נחשון
בתגובה על לא כל יום פורים...
-
Dolce Vita
בתגובה על אז הוא עף
-
א ח א ב
בתגובה על יומולדת של ב
-
א ח א ב
בתגובה על אהובי היקר
-
א ח א ב
בתגובה על החופש והאהבה- בעיני המתבונן
תגובות (26)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה לך מיכאל..ושבת שלום, שרון
פוסט נפלא, שרון.
במילים פשוטות וכנות תיארת את תחושותיה ומחשבותיה של אם צעירה. המון נחת !
שבת שלום !
נכון, באמת איך אפשר?.....
זה נכון לומפו, חבל שזה לא ברור לכל אדם.
צודקת כל כך.
ילדות-
איזה עולם!
איזו תמימות!
כמה חוסר אונים.
איך אפשר לפגוע בעולם הזה שלהם??
ובאמון לא בוגדים לעולם.
קל וחומר באמון של ילדים.
קלישאתי ככל שזה נשמע, האמהות היא באמת מסע, מאתגר ככל המסעות...
תודה על תגובתך, ביקורך וכוכבך (-:
הי,
פוסט מרגש אמיתי ומציאותי.
חיי השתנו עם היותי אם (לפני 18שנה).
ועד היום אני עוד הוגה במחשבות כאלה.
בטוחה שבלעדיי הם לא ייסתדרו, אך המציאות מראה לי אחרת לטוב ולרע.
ענת.
אהבתי את משפטו של חליל, מלא בכיסופים....
נעים שבאת (-: שרון
"פרי געגועי החיים אל עצמם"
כך אומר חליל ג'וברן.
נוגעת ללב הדילמה שלך, עד כמה
יש להתערב בהתפתחותם כדי לא
למנוע מהם השגת חופש ועצמאות.
מולי.
תודה בני שבאת לבקר, זה באמת איזון דק שמידי פעם כמובן מתערער, מטבע הדברים, לכאן או לשם.
אולי בגלל ההורות המאוחרת שלי, אני מודעת יותר, שמה לב, משתדלת.
זה נכון שרון,
מן איזון כזה בין הרצון לשמור מכל משמר, לבין הצורך,
גם של הינוקא לתת דרור לגחמותיו ולהתפתח.
הלוואי והיה קו מוגדר של איזון, אין כזה בנמצא,
הדברים אינם הולכים ונעשים קלים יותר בתקופתינו.
החיים מנהלים אותנו כך שנפלס לנו את האיזון כהבנתינו.
אין ספק.
בני
גבריאל....
התהליך הטבעי הוא ברירת המחדל, אבל כל ילד שונה וצרכיו אחרים, איך תדע? זה באמת מסובך.
ובכל מקרה, רוב האנשים שאני מכירה מלאים טענות להוריהם והדרך בה גידלו אותם, וההורים מלאים רגשות אשם...
למרות שחייבת להיות דרך פשוטה, אולי השלמה עם חוסר המושלמות.
הייתי רוצה לחשוב שלא כל צמיחה כרוכה בכאב, הרי צמיחה היא מטרתינו.
כולנו ילדים, כולנו פגיעים, כולנו גדלים וחווים.
זה לא ברור עד הסוף, כל העניין הזה של ההתפתחות, מה זה המשחק הזה שכולנו לכודים בו, האם אפשר אחרת?, נשאר רק להאמין שהתהליך הטיבעי הוא הנכון, ושיש איזון של הילד עם עצמו, שלו מול הסביבה, צריך רק להתמסר לתהליך ולתת לילד לגדול בלי מגננות מוגזמות, אבל להשגיח תמיד, כל צמיחה כרוכה בכאב...זה צורך שהתהליך קבע, כדאי להיות שם שהם כואבים, קצת להקל.
יקירה, חושבת עלייך, שמחה שקפצת לבקר (-:
חג פורים שמח
תודה ניומן, שמחה שהעשרתי
חג שמח
מרגשת !
תודה,גרטה*
*
הרהור עשיר ומעשיר,
ומזכיר את חשיבות ההרהור
בזמן שהקלדת את התגובה, אני הקלדתי תגובה אצלך! וכשקראתי את הסיפור עם התינוק, חשבתי על הפוסט הזה (-:
אמאל'ה!
אוי, רגעים של קסם. כמה אהבתי. בתור ילד ובתור הורה גם יחד.
אתה חושב שהם יודעים?
ובעצם, מה עדיף? הרי אין דבר חשוב אשר הבטחון הקיומי הזה, שיש שם מישהו ששומר- מה שלא יהיה-
למרות שבמבחן המציאות זו אשליה כמובן. אתמול בדיוק נזכרתי בגילאי בית הספר היסודי, הרי כבר בכיתה א' הלכתי לבד וחציתי כבישים בבוקר ואחה"צ שיחקנו למטה במשך שעות, כל הילדים, רצים, משתוללים, הולכים לחבר זה או אחר. מי חשב שמשהו יכול להשתבש?
לפעמים דווקא כשהם ישנים, הקטנים האלה, מגיעים רגעים של תובנה וחסד, שבאינטנסיביות של אור היום הולכת לאיבוד קצת...
תודה יקירה, אני עסוקה לאחרונה בתכנים הללו....
קסם של רגע משתאה:)