ורציתי לצחוק ולהשתולל ולשמוח אך הייתי כבד ובכלל לא קפצן ולא היה לי מצב רוח או טיפה של כח.
בכה לי בפנים וכאב לי בלב והרגיז אותי מאוד כל מה שסובב כי ג'יפי חתולי הזהוב המתוק נדרס ונלקח למקום רחוק
החלפתי מסכה והייתי לסופרמן, אך לא הייתי גיבור וכל יכול נשארתי חלש וקטן ושמן צועד לאיטי וגורר את רגלי בחול.
אז לבשתי מסכה שלישית של טיס חלל, אך החללית שלי לא המריאה. לבשתי כתר והייתי מלך, אך לא שמחתי כלל, נופפתי ידי לאזרחי, אך איש לא הריע.
התחפשתי לרופא אך לא ידעתי להרגיע כאב, הייתי כפה אדומה אך לא פגשתי זאב, הייתי אצן אך לא זינקתי קדימה.
אז פשטתי את כל המסכות וחיפשתי את עצמי בראי הפנימי השלכתי אותן ממני לכל הרוחות ושאלתי כואב:מי אני? מי אני?
לא ידעתי להשיב תשובה אחת ברורה רק חשבתי כי אני זה אני ולא אחר, אני בוכה ולא מתחפש לצוחק, כואב בצרה, בוכה על ג'יפי, מתגעגע ואותו תמיד זוכר.
אני ילד חולם ושואל ורוצה לרחף חולם להצמיח כנפיים ולהמריא לגבהים אך לא מתחפש אלא בדמיוני מעופף, נוגע בעולם, אוהב לחלום ושואף למרומים. להיות אני / י.א.דר
ויניקוט דיבר על ה"עצמי האמיתי" ו"העצמי הכוזב", הוא אמר ש"העצמי הכוזב" הוא זה המגן עלינו ועוזר לנו להתאים את עצמנו לציפיות החברה. עם ה"עצמי האמיתי" אנחנו חשופים וקשה לנו לשרוד, אבל יש וה"עצמי הכוזב" הופך להרגל כה חזק שאנו שוכחים מי אנחנו. הוא הדגיש שאסור לאבד את ה"עצמי האמיתי". מצד שני, בפורים, כשאנו מתחפשים, התחפושת מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו באמת בלי המגבלות החברתיות שהרגלנו את עצמנו אליהן. אז כשחושבים על זה ובהמשך למה שכתבתי קודם, יש פה פרדוקס בכך שאנחנו צריכים להתחפש("עצמי כוזב") בכדי להתחבר לעצמנו, ל"עצמי האמיתי".
אז למה אתם מתחפשים? |