קטנוניות, תגרנות, קנאות, חוסר פרגון, אגואיזם - את כולם הייתי מכניסה תחת ההגדרה של סקונדה קטנה.

ולמה?

כי היא קטנה, צורמנית, מעצבנת וכשעומדת בפני עצמה - היא חסרת פתרון.

הדגש, לדעתי, צריך להיות על "קטן" - כי אם הייתי מאנישה את הסקונדה על כל התכונות הללו, הייתי משייכת אותה לאנשים "קטנים", KLEINE MENTCH כמו שאומרים בארצות הנכר.

אותם אנשים שלא יכולים לסבול שיש סביבם מישהו שהואיותר מהם מכל בחינה שהיא. אם הוא מבריק מבחינה אינטלקטואלית - מיד יהפכו אותו ל"סתם פלצן". אם השפה שבפיו ציורית משהו - הוא סנוב, מה כזה כאילו, כאילו לא טוב בשבילו, דא.

אותם טיפוסים (וטיפוסיות)  שאין בהם כנות בסיסית להגיד על מישהו או יותר נכון - מישהי, שהיא יפה, באמת יפה.

אותם רכלנים אובססיבים, שיאכלו את נשמתו של מאן-דהו עם רינונים של "הוא/היא לא ממש מוצלחים, זה סתם כזה, כאילו, אתה יודע, לא?"

ורחמנא ליצלן אם תגיע איזו גברת שהיא גם יפה, גם חכמה, גם משכילה, גם מוכשרת, גם מצחיקה, גם רגישה - שאנחנו נגיד מילה טובה? מה יקרה אם אנשים יתלהבו ממנה יותר? איפה זה ישים אותנו?

אז עדיף להיות תגרנים, ועדיף לרכל ולהשמיץ, ואם אפשר להשתמש בכוח כזה או אחר כדי להוריד את הראש - כל האמצעים כשרים, וכמובן שאסור לפרגן - זו חולשה אמיתית.

ואחרי שמוציאים את דמו של אותו אדם או גברת - אותם סקונדות קטנות מרגישים נעלים, חזקים.

ממש גיבורי תרבות.

לא בבית ספרי.