כבר 4 חודשים וכמה ימים, שהחבר הכי טוב שלי זה "ישראל היום".

אני נוסעת ברכבת. בצורה יומיומית כפולה (יעני פעמיים ביום.)

ביזנס. לא פלאז'ר.

אני אוכלת בנסיעה תפוח ירוק כדי להתעורר (קפה, זה לגמרי 2009...)

ומגלה שאין שקית זבל על המתלה הקטן והמעצבן שעליו היא בדר"כ.

נו טוב... חסך לי את הפאדיחות של ללטף ברכיים לאנשים זרים בחיפוש דרכי עד לשקית הקטנה והמעצבנת.

תוקעת את מה שנשאר מהתפוח בשקית קטנה שיש לי בתיק, ונשבעת לזרוק אותה ברגע הראשון להתקלותי בפח נורמלי.

זה אף פעם לא קורה...

איש עסקים עולה לרכבת.

שוב מתחילה הדילמה : קמים או לא קמים?

מה המדד בכלל של "שיבה"?

אין שיער שיבה, אבל יש כרס בירה וקמטי הבעה חינניים ליד העיניים.

מסתכלת סביבי. אף אחד מהמון החיילים לא קם. זה אומר שלא קמים?

אבל פני הדור כפני הכלב. אז...קמים או לא קמים?

האיש מתיישב על המדרגות ברכבת.

כנראה שהוא לא מהסנובים שלא נאה להם לשבת על הרצפה.

בטח מלח הארץ.

אוף... הייתי צריכה לקום.

מסיימת את התשחץ.

טוב נו, כמעט מסיימת.

לאף אחד במילא לא אכפת מה זה מטבע מרוקאי, 5 אותיות מתחיל ב-ד', נכון?!

טוב נו, לי כן אכפת. זה מטריד אותי כמה דקות עד שאני מוותרת.

מחפשת בתשובות, ונשבעת לזכור את זה להבא.

זה אף פעם לא קורה...

במדרגות שומעים צעדים של מישהו חדש עולה.

איזה גבר בלונדי שמחזיק ילד כבן 5 שכל הזמן שואל "למה".

טוב, הנה, עכשיו אני קמה.

אבל... הקצין מהמושב ממול מקדים אותי כשהוא ממלמל : "שב פה..."

הילד שואל את אביו למה האיש קם ונתן להם לשבת,

והאב עונה : "כי הוא בנאדם מאוד מאוד נחמד".

האבאל'ה צודק.

הילד עשה לי "ריגשי".

אני חרא של בנאדם.  

מחליטה לפצות על זה.

אני אתן צדקה להוא שתמיד נמצא בתחנה בת"א.

היה קטע ממש לא נעים עם ההוא שתמיד נמצא בתחנה בת"א.

לא רוצה לפרט. 

מרגישה עוד יותר רע.

מגיעה ליעד. שוהה ביעד עד ל3 דקות אחרי כמה ש"צריך". חותכת מהיעד.

שוב רכבת.

הפעם יש שקית,

אבל... מי בכלל רוצה תפוח?!

___________________

TO BE CONTINUED