ככה זה בלוו-טק
ככה זה בלוו-טק. אין ארוחות חינם וגם לא סיבוס. אולי איזה פלאפל בפיתה ואם באמת הצליח לך אז שווארמה בלפה לא בעמידה ככה ליד הדלפק הקטן עם איזה קערית קטנה של חמוצים והטחינה שמטפטפת אבל לא אכפת כי המכנסיים גם ככה מטונפים כבר מהעבודה של הבוקר. ככה זה בלוו-טק. אין אוטו צמוד קבוצה 2 ודלקן. מקסימום איזה טנדר קטן שנוסע על דיזל יד שנייה מליסינג במקרה הטוב או יד חמישית מקבלן עפר. כזה שיש לו מקום מאחורה לכל הציוד והצינורות ותמיד איזה סולם שבולט לו על הגג או מהצד וחוסם את הראות. ככה זה בלוו-טק. אין חברים מההיי-טק. הם כולם תקועים בפקקים בכביש 4 או 5 או 2 או איזה מספר חד ספרתי אחר בדרך לרמת החייל בבוקר. אז אין עם מי לשתות קפה עד שמתחילה העבודה. ובצהריים הם הולכים לאכול עם חברים אחרים מההיי-טק ומקללים את הגשם או השרב בדרך מהמשרד למסעדה. ובערב אתה כבר ישן והם עדיין עובדים. או בעצם אוכלים פיצה. או מה שבא או הכל ביחד. ולאט לאט אתה מבין שהיי ולוו לא הולכים ביחד. בכל זאת. יש סטטוס. יש דרג ויש ... נחזור לזה אחר כך. אז איך זה בלוו-טק? אני קם מוקדם או מאוחר תלוי מה שבא לי, מכין לעצמי סנדביץ' עם מה שמתחשק לי, בודק ביומן לאן הולכים היום ומה יש לעשות ואם מתאים לי לעשות את זה היום בכלל. מנקה קצת את הבית, שם כלים במדיח, מרים כמה טלפונים אם יש לי כוח, ועונה לכמה אחרים (כי אין ברירה) והחוצה אל השמש (גשם, עננים ... מה שיש). לפעמים, כבר בדרך אני מרגיש מה הולך להיות היום, אם הסיפתח יהיה טוב או מעפן. עצירה קטנה במחסן להצטיידות, "מה נשמע? מה העניינים? מה שלומכם?" נפנוף לשלום לפקידה בהנהלת חשבונות מבעד לדלת, שתזכור אותך בפעם הבאה שיש בעיות עם הניירת, שתקשר את הפנים עם השם. הנה היא כבר זוכרת. "אריק" היא אומרת, "בוקר טוב" וממשיכה בשיחת טלפון במקביל. ככה זה נשים, עושות הכל בו"ז. "יאללה, תסגור איתי חשבון", אני אומר לו בדלפק, והולך בכיף לאוטו. בדרך לעוד לקוח מרוצה. יש זמן. אין לאן למהר. אין דד ליין. אין גרסא. יש רק תקלה והיא מחכה בסבלנות, לא הולכת לשום מקום. ככה זה בלוו-טק. אתה לבד. עצמאי בשטח. אתה והטנדר הלבן. בלוו-טק לא מדברים בסכומים לא עגולים, הכל הולך במאיות או בחמישים. 300 שקל הולך חזק בלוו-טק. גם 150 ולפעמים גם 400 או 500. הכי טוב זה 200. כי זה תמיד בא בשטר אדום כזה נחמד. הכי טוב אדמדם, מזומן וביד גם. החברים של האדום, הסגול והחום גם הולכים טוב במיוחד אם הם באים בשלשות או בזוגות. פחות חביבים הם הניירות האלה שכותבים עליהם כל מיני מילים ומספרים ואז חותמים למטה עם תאריך. זה מבאס כי רק לרשום את המספר של הצ'ק בקבלה לוקח שעה. במיוחד אלה של בנק לאומי. כי ככה זה בלוו-טק, השותף הבכיר רוצה לדעת הכל עוד לפני ששמת את הצ'ק בארנק שלך והוא לא אוהב טעויות. ובנק לאומי אוהב הרבה ספרות בצ'קים שלו. בלוו-טק דוחפים את הידיים לכל מיני מקומות שבהיי-טק לא מוכנים אפילו לדמיין. כאלה שמכילים את הג'יפה של החיים, המיץ של הזבל, האבק והרפש של האמת הקיומית של כולנו. זה שכולנו מנסים לא לראות אבל כולנו חלק ממנה אם נרצה ואם לא גם אם נסתיר אותה בשכבות של הכחשה וטיוח. והג'יפה הזאת הופכת לכסף, כי אם זה מגעיל מישהו אחד הוא בטח מוכן לשלם הרבה בשביל שמישהו אחר יגעל במקומו. בלוו-טק מודדים עדיין באינצ'ים ובצול והעיקר בערך. הזמן הוא לא לעולם לא בדקות אלא בשעות לכל הפחות, והמושגים לפני הצהריים ואחרי הצהריים הם נרחבים ביותר וממזגים לתוכם את הצהריים הבוקר והערב גם יחד. ומותר לקלל, ולירוק, ולהזיע וכל המרבה הרי זה משובח. בלוו-טק מילים באנגלית הופכות להיות יצירים לשוניים חדשים כמו: "תביא לי את המסור ג'קסון" (Jig Saw) או "צריך להחליף לך את הדריישה" (Drive Shaft) וגם "אני צריך להלחים את זה עם הבְּרֱנֲר" (Burner). אבל בלוו-טק יש אנשים אמיתיים. הרבה פחות מתוסבכים. כאלה שלא גומרים את החודש ובכל זאת מחייכים כל יום מחדש. כאלה ששותים קפה שחור ואז דופקים איזה גרעפס בריא או עומדים באמצע החדר ומשחררים איזה יונה ריחנית בלי להתבייש או להסתכל לצדדים. אנשים שאולי לא מבינים בוינדוס או בפייסבוק ומבחינתם האינטרנט זו חיה שגרה בתוך המחשב, אבל חיים פה בדיוק כמו אלה שחושבים שהם כן מבינים, ולפעמים חיים אפילו יותר טוב. וגם אני עכשיו בלוו-טק. עושה צעדים ראשונים, מהוססים בהתחלה אבל מתייצבים מיום ליום, משבוע לשבוע ומחודש לחודש. שוחה עם הזרם מלמטה ועושה שלום לכולם, כי ככה זה בלוו-טק, שיזכרו את הפנים ויקשרו לשם. אריק. זה אני. |
