מזה שתי יממות, אלא אם כן לא הייתי מספיק ערני וזה קרה עוד קודם, איש צעיר לבוש היטב במין נונשלנטיות אפנתית, מסתובב בין כל אולפני התקשורת ומתראיין תחת הכותרת המוזרה: "ראיתי את ביתו של אהוד ברק מבפנים." מסתבר שזהו כתב של העיתון "כלכליסט" שהציג את עצמו, בפני רעייתו של ברק, כקונה פוטנציאלי לדירתם והיא הכניסה אותו כדי שיסייר בדירה ויתרשם. הוא סיפר שהיא דרשה 37 מיליון ש"ח אך בקלות הורידה ל-35 מיליון ולפי דעתו, שאיני יודע על מה היא מסתמכת, הוא בטוח שאפשר לקנות את הדירה גם ב-25 מיליון ש"ח. הוא מציין גם שאף אחד לא בדק מיהו עד שצלצל בפעמון של הדירה. פרט חשוב מאד בעיני אותו צעיר היא העובדה שבשירותים של הדירה יש משתנה. זה הדבר הכי חשוב בעיניו ולי הוא נראה כמלא מעצמו ובטוח שעשה מעשה עיתונאי חשוב. כמובן, סיפורו היה סיפור השער בעיתון "כלכליסט". ולי הקטן, כל הסיפור נראה לא כעיתונות אלא מציצנות בזויה. עיתונות בהתדרדרות. 

אינני נמנה על אוהדיו של אהוד ברק אלא להפך. אני חושב שהוא, יחד עם ביבי, הם שני הפוליטיקאים שהביאו וממשיכים בכך, רק נזקים לישראל. בעיני, אהוד ברק הוא אוזורפטור פוליטי, שהשתלט בכוח ובטריקים בזויים על מפלגת העבודה, שעקב כך תעלם מהנוף הפוליטי הישראלי. אבל בדבר אחד יש להודות: את כספו הוא עשה ביושר, עם כישרונותיו הרבים הבאים לידי ביטוי רק בשדה הכלכלי הפרטי שלו, ולא בשדה הפוליטי הארצי. רוב הישראלים הם צרי עין והצלחה כלכלית של ידוען היא בלתי נסבלת עבורם. לכן העיתונות, גם הרצינית, מצהיבה בכל מה שנוגע להצלחותיו הכלכליות האישיות של אהוד ברק. 

וכעת, לשם השוואה, מעט "זיכרונות ארץ-ישראל". בשנת 1949 שלח עיתון "הארץ" למרוקו את אריה גלבלום, עיתונאי מוערך בעיתון. הוא הביא משם סדרת כתבות שהכתה את המדינה בתדהמה. "אנו עומדים בפני עם שהוא פרימיטיבי עד מאד", כתב אז אריה גלבלום, "והחינוך שלו הוא זה של בערות מוחלטת. אין להם שורשים ביהדות." וממשיך ומציין אריה גלבלום שהוא לא מצא כל הבדל בין יהודי מרוקו, תוניסיה, אלג'יר ולוב. גם אז, כפי הנראה, הייתה מגמה להתנגד לעליה מצפון אפריקה, שעיתון "הארץ" הוביל. אך בן גוריון דפק על השולחן והביא משם כל מי שרצה לעלות ועליה המונית זו הייתה המסה הקריטית שאפשרה לישראל לא להיעלם בראשיתה. העיתונות עסקה בראשית המדינה במהות. היום היא עוסקת במשתנה שבביתו של אהוד ברק.