יום שישי ב- 16.03.07 בשעה 16:00 עידו נהרג בתאונת דרכים.

קבלתי הודעת טקסט מאחיו "קרה אסון, תתקשרי" התקשרתי .
בבהלה ואני שומעת את הקול הרועד של אחיו, "אפרת, עידו נהרג"
ואני מחכה להמשך...
משהו שיבוא אחרי זה ושואלת שוב, כאילו לא הבנתי "מה זאת אומרת, לא הבנתי" ושוב הוא חוזר על הידיעה המרה. אני בוהה בתקרה ומנסה לעבד את המאורע
את המחשבה שהסתיים פרק חיים של אדם, בחור טוב שכל מכריו רק מספרים
כמה כל מילה שלו הייתה עם משמעות ובזמן שביקשו ממנו עזרה ראה את הזכות
שיש לו לעסוק בנתינה.

אני מסתכלת ורואה את שעון הקיר הפרחוני שלי ממשיך לתקתק, ובחוץ צפירות של מכוניות ולא מבינה איך העולם ממשיך כמנהגו בזמן שמשפחה שלמה
נפגעה,הרוסה וכואבת.

ואני שואלת אתכם...

כמה פעמים יצא לכם לחשוב מתי זה יגמר? מתי המירוץ אחר המושלם והכי טוב בשבילנו יפסק?

מתי יום יבוא ולא נתעורר?

כולנו פוחדים מהיום שזה יגמר

פוחדים לאבד את אחד מיקירנו
פוחדים ממותנו.

וישר לאחר שלב העיכול מגיע שלב של ההגיון
שבדר"כ מביא עימו את הכעס,האשמה והשפיטה

"הכבישים לא מספיק טובים, הכבישים כאן לא דומים
לכבישים באירופה האנשים לא נוהגים בזהירות או בשכרות,

אנשים עייפים ונרדמים ואז מאבדים את החיים"

אנחנו מחפשים את האשמה שתקל עלינו את האבדה הגדולה
ודווקא המשפחה חזקה ואיתנה לא מגיבה ומעכלת את האבידה

ואז שומעים חדשות ושם ההסבר לתאונות כל כך ברורות כל כך הגיוניות.

יש הרבה סיבות ללמה זה קורה,

אבל, בואו נתמקד בסיבה איפה זה התחיל.

למה אנחנו נוהגים כשאנחנו כועסים? או בעצם למה בכלל אנחנו כועסים?
למה אנחנו שיכורים? או בעצם למה אנחנו משתכרים?

בואו ננסה להבין איך כל יום אנחנו מביאים את עצמנו לסכנות האלו ונחפש דרך לשפר את חיינו שיביאו אותנו להרגיש שמחה. בלי משקה שיסדר לנו את התחושה.

כשהייתי ילדה אנשים רבים אמרו לי שהחיים זה לא כמו בארץ האגדות, בחיים כאן אין פיות טובות והמציאות כאן שונה ואין זמן לחלומות.

ובמקום להיות באשליה שאפשר גם אחרת וכל אחד יכול להשתנות וליצור לעצמו מציאות אחרת תחיי את חייך ורק תהיי מאושרת.

רק יש בעיה אחת ...

שבכביש סואן ישנן כל כך הרבה מכוניות ונוסעים בהן אנשים מבולבלים עם הרבה לחצים וכעסים ולהיות מאושרת מאוד קשה כשאת יודעת שקיימת אפשרות שחייך יסתיימו בכביש כי מישהו אחר לא מספיק רצה לחיות, או סתם מיהר וחשב על משהו אחר.

שיש הרבה כעס,עצבים, ושחוקים מעבודה קשה, אנחנו עולים על הכביש ונוהגים ... לאן? לפעמים גם שוכחים פשוט נוסעים על אוטומט, נכנסים לאוטו בידיעה לאן ואז חושבים על המריבה עם האישה או בעבודה, חושבים על הפגישה שתתקיים
בעוד חצי שעה,ומה יהיה עם הבנק יתקשר, צריך למצוא דרך להתסתדר,

חושבים על הלוואה או איך להתפטר מהעבודה.

עסוקים במחשבות ועייפות והרבה דאגות ואז ... עוברים ליד מעבר חציה
ועם כל המחשבות נותנים זכות קדימה.

אנחנו לעולם לא 100% נוכחים בנהיגה. ולכל אחד מאיתנו יש את האפשרות
להיות נוכח בתאונה ולהפגע.

האם זה ברור לכם, שלא משנה כמה יתקנו את הכבישים, או כמה שנלחם
בתאונות הדרכים, לא ישנו את המצב החברתי שאנחנו יוצרים לעצמנו.

חשבתם פעם מה היה קורה אם כולנו היינו מגשימים לפחות חלום אחד?

ברור לי שהרבה הגשימו חלומות ואני הרבה חלומות הגשמתי, גם הכתבה הזאת שאתם קוראים היא הגשמת חלום בשבילי. אבל יצא לכם לחשוב אם כולם היו חושבים על חלום אחד משמעותי שהם היו רוצים בלי שום קשר לאדם אחר או לחברה שהם נמצאים בה, ומגשימים ומראים לעצמנו שזה אפשרי ומפסיקים להגיד לילדים שלנו, שארץ האגדות לא קיימת וכל אחד מאיתו יכתוב אגדה משלו עם הסוף הטוב שלו ובלי האם החורגת או הזאב הרע.

אולי כדאי שכולנו נפתור את מקור הדאגה, ניקח אחריות בחיינו ונחייה טוב עם עצמנו וסביבתנו, בואו נחליט שאנחנו כולנו מחפשים את הדרך להניח לכמה מחשבות ונחפש דרך להגשים ביום יום חלומות.

ולסיום קטע מספר "הדולפין" של הסופר סרגיו במברן
"קבלת ההחלטות היא דרך להגדיר את עצמנו
ההחלטות מעניקות חיים ומשמעות למילים ולחלומות.

הן הדרך להרשות לעצמנו

להיות מה שאנחנו רוצים להיות"

אז אני מאחלת לכולכם גמר חתימה טובה תאפשרו לעצמכם להיות.

ולהבין, שהמלחמה בתאונות הדרכים היא נמצאת בכל אחד מאיתנו,

אז תלחמו והשלב הראשון הוא תהיו נוכחים בנהיגה ,פשוט להיות!!

שלכם

אפרת צפריר