אין ספק, הייתי צריכה שהפוסט הראשון יהיה רציני. אם בעסקי מיתוג עסקינן, וכל רצוני הוא להיות ממותגת ככותבת אינטליגנטית ואמינה, הייתי צריכה שהפוסט הראשון יהיה רציני. אולי על האיום האיראני, אולי על האלימות נגד נשים, היי ! - אולי אפילו על הרצח של המחבל ההוא במדינה ההיא שיש בה מגדל נורא גבוה. 

אמ-מה, בעודי יושבת וכותבת את השורות המביכות הראשונות שלי בקפה, גיליתי שהבית שלי נקי ברמות שקשה להסביר. אפילו מאחורי המחשב אין אבק, ושם יש אבק מהיום הראשון שלי בדירה הזאת. הגז במטבח מבריק, משל היה מראה בחנות בקינג ג'ורג', והתריסים במפרסת מזכירים לי שאכן הצבע שלהם הוא לבן.

ומי אחראי לכל הדבר הזה (אתם וודאי שואלים)? אני? - בוודאי ש...לא!. מי שאחראי לזה היא העוזרת החדשה שלי סבינה. היום היא הגיעה בפעם השנייה לנקות את הכלום-מטר-רבוע שלי, ואני יכולה להכריז חד משמעית שאפשר לחלק את החיים שלי ללפני שהכרתי את סבינה ולאחרי שהכרתי אותה. 28 שנה של חיים בזוהמה הסתיימו, ואני מתחילה תקופה חדשה של ריח נעים של אקונומיקה בשירותים. אח, הריח של האקונומיקה! מי ידע?

בהתחלה חששתי. לקחת עוזרת זה צעד גדול בחיים. זה קצת כמו להכריז - "ברור לי שאני גם עצלנית וגם מנקה גרוע, ולמרות הכמעט-תואר-שני-שלי-בהצטיינות והמשרה הנחשקת (עלאק) שאני מחזיקה בה, זה הר שלא הצלחתי לכבוש". חששתי גם מסיפורי הזוועה והאגדות האורבניות על העוזרות שגונבות תכשיטים, על אלה שמבריזות ועל אלה שמנקות ממש לאט כדי להרוויח יותר כסף. אבל אחרי פעמיים ניסיון (טפו-טפו, חמסה-חמסה, שום-בצל), סבינה שלי הפיגה את כל הפחדים. זהו, חזר לי האמון במין האנושי, יש מי שינקה לי את הבית כמו שצריך.  

כשסיפרתי לחברי בעבודה (שוב - עלאק) על המהלך הצפוי גיליתי שהעולם נחלק לשניים - אלה שמודים שהם צריכים עוזרת ואלה שנמצאים בהכחשה. לצד המכחיש יש טקטיקות מעט אלימות שמזכירות קצת את האסטרטגיה של אימי הפולניה (שתזכה לחיים ארוכים) כשהיא מנסה לגרום לי להגיע יותר הביתה - רגשות אשם:

"מה? להביא עוזרת הביתה זה נראה לי ממש שחיתות", אמרה לי חברה כשהיא מעקמת את פרצופה - "זה הרי לבקש ממישהו לטפל לך בלכלוך שאתה עושה?". לא הבנתי את הטענה. משום מה כשאנשים אוספים את הזבל כל יום בחמש בבוקר לאף אחד אין טענות. "אני לזה עוד לא הגעתי", אמר לי חבר - כאילו לקחת עוזרת זה איזה שלב בדגנרציה כללית של חיי, ועוד רגע אפול לסמים.  

אבל הכי מרגיזים, או ליתר דיוק הכי מרגיזות - זה כל אלה שדואגות לספר שלמרות שיש להן עוזרת הן עדיין יודעות לנקות:

"גם כשהייתה לי עוזרת הייתי צריכה לעבור אחריה", אמרה לי פעם חברה. ואחרת הוסיפה "אני פשוט מנקה ממש יסודי". ויש גם את הקבוצה הזו שמסדרת את הבית רגע לפני שהעוזרת מגיעה כי לא נעים להן. לכל אלה הייתי ממליצה - א' - טיפול, ב' - סבינה!. אני לא מבינה מה יש לעבור אחרי העוזרת. יש לכם הערות? אז או שתגישו טופס 55 לעירייה או שתשקלו את עתידכם המקצועי. הבית נקי? - כן, זה עלה לי פחות ממאה שקל? - כן, חסכתי כמה שעות עבודה וכמה שרירים תפוסים - כן! - אני מרגישה שגיליתי את אלוהים.

באיזשהו מקום העניין הזה של העוזרת מזכיר לי את הרגע שגיליתי שיש אנשים בתל אביב שיכולים לבוא לקחת את הכביסה שלך, ומחזירים לכך אותה מקופלת ונקייה כעבור יומיים. אחרי חוויות כאלה אי אפשר לחזור אחורה.