התקשרו אלי מבית החולים .אנחנו חייבים לאשפז אותו אישפוז מלא . בואי מייד .

הלב שלי דפק בטירוף ,הנחתי הכל ורצתי כמו מטורפת לאוטו , ולבית החולים .

הוא ישב שם בפינה , בכה בכי תמרורים . אמא אני לא יכול יותר , אני רוצה למות , אמא אני מאוד סובל .

הוא היה בהתקף חרדה נוראי . בקושי עמד על רגליו . מבט חלול . מזרה אימה . לקחתי אותו למחלקה . ביקשתי מהאחות שלא תכריח אותו ללבוש פיז'מה . שילך אם הטריינינג שלו .

הוא עבר את כל הפרוצדרה של האישפוז. קיבל מיטה . ואני יצאתי החוצה . צורחת מבכי . בוכה . חשבתי שהעולם יחרב .הכאב היה כלכך גדול . לא יכולתי להירגע .זועקת מכאב . לא יכולתי לדבר . לחשוב .

אני אשמה . רק אני . אני לא נתתי לו מספיק כבוד . לא נתתי לו לבחור את הבחירות שלו . לא נלחמתי מספיק על עצמאותו .

הוא החל בטיפול תרופתי אחר . לאט לאט נרגע .
הימים עברו . ביקורים יומיומיים . אני , אחיו הצעיר , אביו , ושוב אני . כמעט כל יום . לוקחת אותו לטיול . לשחק טניס . לטייל בגינה . המצב השתפר . בבית החולים רוב היום אין מה לעשות . הדבקות , עיסוקי סרק שלא מקדמים , שלא מעניינים , אין שיחות עם אנשי מקצוע , כמעט .

חוסר אמון מוחלט באפשרות של החלמה .מאוד מדכא .

אחרי חודש אישפוז .הוא שוחרר .

הנושא נפל עלי כרעם ביום בהיר .

איך אני אמורה להמשיך לטפל בו . מה אני מבינה .

לקחתי אותו הביתה .

הוא קיבל מרשם לתרופות . לקח מהמרפאה הקרובה. נרשם . כמעט בסדר .

החל ללכת לבית חבד ולכולל . שהה שם הרבה שעות . לא היה כל טיפול מלווה . שאלתי את הרופא המטפל . יש תור לאישפוז יום בעוד שלושה חודשים .

ומה לעשות בינתיים . לחכות .

לאחר כחודש , קמתי בלילה ושמעתי אותו מתהלך , ובוכה .

אמא , אני לא יכול יותר . אני מרגיש לא טוב . הוא היה לא מגולח . הקולות צורחים לי באוזן . אמא , אני לא יכול יותר .

אמא , אנשים מסתכלים עלי ברחוב .אני לא אלוהים יותר .אלוהים אומר לי שאני הולך למות .שאני צריך למות .

אתה רוצה ללכת לבית החולים ?

כן

למחרת נסענו שוב .

הוא אושפז מיד .

ושוב מסע של 6 חודשים אל הנודע , השחור , אל החור השחור שהחל לפעור את פיו ולבלוע את בני האהוב .

היכולת שלו לחשוב . האינטליגנציה שלו .הקשרים שלו עם החברים .הכל נעלם .