היא עלתה אל גג ביתה. היה זה גג ישן שבו חדר כביסה שמזה שנים לא נעשה בו שימוש והיו פזורים בו חפצים וגרוטאות שהשליך פעם שכן שכבר מזמן נגמל מהבלי העולם הזה וכעת עצמותיו ממתינות לרגע בו יתחילו במסען לירושלים עם בוא המשיח ותחיית המתים.
פרימוס ישן עם מבער שבור ופתיליה חלודה שמיכל הנפט שלה הזכיר לה אגן נשי התגוללו בפינה ולכדו את עיניה. כמו בשוק הפשפשים, חשבה, אפילו יפה יותר. אפשר לצבוע את הפרימוס בצבע אמייל ורוד ולהניח אותו ליד פנס הקסם, והפתיליה נראית ממש טובה, אני יכולה לבשל עליה תבשיל קדירה, אולי חמין כמו שהבטחתי לו פעם.
מענין מה הוא היה אומר, הרהרה בליבה וחיוך זעיר עלה בזויות פיה, כשדמיינה אותו משתבץ מחדש ונוהם שהוא לא מבין מה היא מוצאת בכל הגרוטאות הבלתי שימושיות האלו. נזכרה, כיצד לגלג על הקומקום השורק שקנתה יום אחד בשוק רמלה לוד. שבע מאות שקל!, הוא התגלגל מצחוק, את שילמת שבע מאות שקל על הדבר המכוער הזה שאפילו פרחים מתביישים שישימו אותם בתוכו? אבל היא צבעה את הקומקום מחדש והוא אמר שבירוק מכוער כזה טרם נתקל בחייו והיא אמרה שאין לו טעם בגרוש ושהוא לא מבין בכלל.
והיא ידעה שהוא כמו תמיד, יהנהן בראשו וילחש לתנוך אוזנה שהיא צודקת ממש ושאין לו טעם בכלל ובמיוחד לא בנשים והיא תזדעף למולו ותשאל בקול כעוס מעושה האם אינה יפה בעיניו וכשהוא יענה שאין יפה ממנה בכל הכרך היא תתמוגג מנחת והמילה הישנה והבלויה כרך המתערסלת בלשונו תהיה יפה בעיניה כמו כל החפצים הישנים והמרתקים של שוק הפשפשים. והוא יחזור ויאמר שהיא היפה בנשים והיא הכוכבים בחוץ שבאו להאיר את חייו.
יותר מכל היא רצתה לחזות עכשיו בכוכבים שבחוץ. אותם כוכבים שנצצו בשקט עת הם זעקו את אהבתם בין גלי הים הגועשים ובלילות מדבריים חרישיים.
היא דחפה את דלת היציאה החורקת ושמים אפלים וקודרים קידמו את פניה. גשם עז ניתך אך לה זה לא היה איכפת. שערותיה נדבקו אל ראשה, חולצתה נטפה מים וכל גופה רעד מקור. היא צעדה לעבר המעקה והביטה בנחלי המים שזרמו על הכביש ונבלעו בתעלת הניקוז. ברק פילח את החשיכה כמו הגעגוע שפילח את ליבה. טיפות הגשם זלגו על פניה, היא עצמה את עיניה ופערה את פיה והניחה לטיפות להחליק פנימה. היא נזכרה איך היתה מחבקת, מנשקת ומתפתלת עליו. היינו כמו סלילי די. אן. איי בלתי ניתנים להפרדה, צחקה מהדימוי שעלה במוחה. כך היו. עד שעזבה אותו והלכה אל אחר ואחריו לעוד אחר ולעוד אחרים אחרים.
איפה הוא עכשיו? שאלה את עצמה, האם הוא עדין חושב עלי? האם הוא עדין זוכר אותי? האם כבר סלח לי על שעזבתי אותו לבלי שוב?
היא הביטה לרחוב. ראתה איש במעיל גשם עם מטריה שחורה שהרוח קיפלה. היא ראתה את המכונית שדהרה על הכביש ואת האיש שגידף בתנועות ידיים את גבה של המכונית שהתיזה עליו גל של מים.
היא הייתה חייבת לעזוב אותו. באותו לילה שבו אמר לה שהיא אהבתו הגדולה שהיא ורק היא האשה היחידה בחייו, ידעה שעליה ללכת. אהבתה אליו הייתה גדולה מכדי שתכיל אותה בתוכה. היא לא יכלה להרשות לעצמה את הפחד שאי פעם ייטוש אותה. היא הייתה חייבת למצוא מפלט, עוגן נוסף כמו שתמיד עשתה כשמישהו אהב אותה ללא תנאי. באותו לילה, קמה ממיטתו ובדרך חזרה אל ביתה טילפנה אל האחר ונתנה לו את גופה.
טיפות הגשם הגדולות היכו בעוז על הגג וזרמו ברעש דרך המרזב אל המדרכה. היא התקרבה אל המעקה והתכופפה מעליו. היה נדמה לה שהמדרכה קוראת לה לבוא אליה, היא שמעה את האספלט לוחש אליה בקול מפתה ומענג.
היא נענעה בראשה ימינה ושמאלה, ניערה מעליה את הקולות המזמינים, אחזה בכל כוחה במעקה ואחרי דקה ארוכה פנתה לאחור אל חדר הכביסה ובדרכה חזרה צעקה בקול גדול כמי שמקווה שזעקתה תפלח את החשיכה ותאיר את הכוכבים שבחוץ.
אבל אף אחר לא שמע. |